*, פ"ע, טָס, טַסְתָּ, — עבר ממקום למקום באויר, מבלי לנגע באדמה, schweben; planer; float: חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס בארץ ישראל (ירוש' תענ' ד סט:). יש להם (להשֵדים) כנפים כמלאכי השרת וטסין מסוף העולם ועד סופו (חגי' טז.).  יוד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה (מד"ר בראש' מז).  העוף הזה פורח וטס בכל העולם (שם ויקר' ג).  יש מזיק שקושט כחץ וטס כעוף (שם דבר' ו).  נטל הקב"ה ארונו של אהרן והעביר אותו מעל המחנה וראו כל ישראל ארונו של אהרן פורח וטס באויר (פרקי ר"א יז).  אילו יכולתי להעלות אבר הייתי טס ונודד מפני עקת רשע (דונש על מנח', ואשא).  ובזה יתבטלו דברי המכחישים במציאות הגלגלים ואומרים כי הכוכבים בעצמם טסים ורצים באויר העולם כעוף זה הפורח באויר (יסו"ע לר"י ישראלי ב יז).  ולהיותם (השֵדים) מחלק האישיי והאוירי יטוסו באויר העולם ולא יורגשו בחוש העין (מנח' קנא' לר"י מפיסא 49).  — ואמר הפיטן: טס וידא ועדן שנה, יקץ כישן וער כמשנה (ר"א קליר, שבת החדש, אתית עת).  טסה מדי לאבד חמודי, ומשלה במחמדי, בקרעי מדי, ואין מנחם (הוא, קינ', איך תנחמוני).  אטוסה ואשכונה עד חצר מות, אטפל את המחכים למות (שם, אאדה).  טסו חרגלי ילק, זמורי הבקק והבלק, כנץ על צפור דולק, גוזלי בתר והמלק (ר"ש הבבלי, שב' א חנכה, אין צור).  טהר טבילות מקוה מהם החדיל, טסו קדושים מנשיהם להבדיל, טרחם סקרת נס להגדיל (שם, אודך).  לבני שלשת איתנים, אשר בשבילם טסת ממעונים, ברכוב כרוב ורוח עננים (יוצ' אחרון פסח, אומץ).  עטופים וצעופים לאחד שש כנפים, בם מכסים ובם טסים בפתע חוג שמים (שבת ד' אחה"פ, ידודון).  זכור חנט מנו עמלקי, טס כילק לאבד חלקי (שבת זכור, זכור איש).  אם תטוסנה רוחות עוללים ברחובות קריה תפוחים אללי לי (קינ' לת"ב, אם תאכלנה). 

— הִפע', *הֵטִיס, — עשה שיָטוּס: אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו לשם (מד"ר רות, ובעז עלה).  שהטיסן הקב"ה  (את אדם וחוה) וקרא אותן אלוהות (שם יקר' יא).  מבין גלגלי המרכבה שמטן הקב"ה והטיסן על הים (שם שה"ש, לסוסתי).