יֵאוּשׁ

*, ש"ז, — שה"פ, מן יָאַשׁ, הִתְיָאֵשׁ: אע"פ שאין קרקע נגזל יש ייאוש לקרקע (ירוש' ערל' א סא.), ר"ל מי שמתיאש מקרקע שהיא בידי זולתו נעשה הקרקע הפקר.  מניין לייאוש בעלין מן התורה ר"י בשם רשב"י כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם (שם ב"מ ב ח:).  שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה (מפני שכבר התיאש רבו ממנו והוא הפקר) רשב"ל אמר ייאוש של  טעות היה וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר"י אמר זכה לעצמו רשב"ל אמר ייאוש של טעות היה (שם סנה' י כט ד).  אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון (ב"ק סז:).  שסתם גניבה יאוש בעלים הוא שם סח:יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש (ב"מ כא:).  הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא שאחר יאוש השבח לגנב (רמב"ם גניבה א יב).

ערכים קשורים