*, ש"נ, מ"ר יְבָבוֹת, — קול תקיעה וכדומה מקֻטע פתאם וחוזר זה אחרי זה, Schluchzen; sanglot; sobbing : שיעור תקיעות כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות1 (ר"ה ד ט). וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן (ר"נ על הרי"ף, ר"ה י:). — °ובענין בכיה: מכה יבבת הבכיה אין שייך שתוציא ראשה מהאשנב (פענח רזא, תולדות). — °ובענין השירה והזמרה: כי השיר הנגוניי כשיהיה מקובל ונעים למקבלים צריך שיהיה בו העתקה ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה וגם שלא יהיה שם פגם וחריץ בשליבת היבבות האחדיות זו עם זו בערך העליה והן בירידה (יריע' שלמה א ב א).
1 כבר פקפקו בגמ' (שם לג:), בענין יבבה זו ואמרו: מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. ע"כ. ופרש"י: גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ע"כ. והוסיף ע"ז אבודרהם (סדר תפל' ר"ה) ואמר: ולשון יבבא מלשון ותיבב אם סיסרא ולא ידענו אם יבבא ענין יללה שאין בה הפסק כדרך שמילל אדם מתוך צערו ואומר אוי אוי אוי ג' פעמים במהירות בלא הפסק וכו' או שמא יבבא הוא לשון אנחה כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם מתוך צערו ואומר אוי אוי בהפסק.