ש"ז, מ"ר יהירים, — אדם גאה וקשה, übermütig; outrequidant; proud: גבר יָהִיר ולא ינוה אשר הרחיב כשאול נפשו (חבק' ב ה).  זד יָהִיר לץ שמו עושה בעברת זדון (משלי כא כד).  — ובתו"מ: משרבו היהירים החלו בנות ישראל להנשא ליהירים לפי שאין דורינו רואין אלא לפנים (תוספתא סוט' יד ח).  משרבו מושכי הרוק  רבו היהירים ונתמעטו התלמידים והתורה חוזרת על לומדיה (גמ' שם מז:).  — ואמר הפיטן: ולא תקפוץ כפך, ולא תקשה ערפך, ולא תתן כספך, בנשך כיהירים (רשב"ג, אזהר', בצל שדי).  יהירים קמו בכל דור והאלהים שמרני, עלה אריה תחלה בכל פאות זרני (סליח' תענ' אסת', יהירים).  — ואמר המשורר: ויעזו ויעלצו ישריו, ויגלו וימלו יהיריו (רשב"ג, בשורש עץ).  יהיר שלח עמיתים, טרם יהיו בכוריך נצמתים, הנני נותן מופתים, בשמים ובארץ דם ואש (ר"י הלוי, אל נעלה).  האור הבהיר, והזיו המזהיר, אשר הסכימו על שבחיו הנמהר והיהיר, החסיד והבהיר (ר"י חריזי, תחכמ' יה).  לוחץ לבבו אחרי התאוה לך אחרי שכלך וארחתיו למד, לו חץ תפלח בו בלב האויבים ובעת תהי ערום לך יהיר למד (שם לג).