1 מלה זו, הנקראת בתו"מ שם בן ארבע ושם המיוחד ושם המפורש (עי' ערך שֵׁםׂ) מנֻקדה בתנ"ך בשני נקודים, האחד והוא הרוב יְהֹוָה והשני, עם אדני אצלה, יְהֶֹוִה.  והנה עצם הדבר של שני נקודים מתחלפים למלה אחת נותן מקום לפקפק באמתות שניהם, והנקוד השני מעיד על עצמו כי אינו הנקוד האמתי של מלה זו, יען זה נקוד אי אפשרי בכלל בדקדוק הלשון.  והקבלה המסורה מדורי דורות איש מפי איש בדבר קריאת מלה זו בכל אחד משני הנקודים היא מקַימת ומאשרת את הנחה זו.  כי כל היהודים, בלי שום הבדל, קֹראים מלה זו לא באותיות שהיא כתובה אלא באותיות של שתי מלים אחרות, בנקודה הראשונה באותיות מלת אֲדֹנָי, ובנקודהּ השני באתיות מלת אֱלֹהִים.  וקריאה זו עתיקה היא, וכבר הזכירו בעלי התלמוד קריאת אדני במקום שם המיוחד, ואמרו:  רבי יעקב בר אחא אמר נכתב (שמו של אלהים) ביוד הא ונקרא באלף דלת ירוש' סנה' י כח:, אמר רב נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה נכתב (שמו של אלהים) ביוד הי ונקרא באלף דלת אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביוד הי ונכתב ביוד הי וכו' רבי אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביוד הא ונקרא אני באלף דלת בבלי פסח' נ..  והדברים מעידים לעצמם כי ר"י בר"א ור"ג בר"י ור"א מדברִים על דבר ידוע ונהוג מכבר ולא על דבר שנתחדש בזמנם.  ועוד קודם, המשנה מעידה שהעדים שהיו מעידים לפני בית דין על אדם שחרף וגדף את שם אלהים לא היו מוציאים שם המיוחד מפיהם בפרוש ככתבו, אלא היו מעידים בכנוי:  המגדף אינו חייב עד שיפרש השם א"ר יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי סנה' ז ה, ועי' ערך כנוי.  אך כאן יש אולי לאמר, כי מפני הגדוף לא היו העדים רשאים להוציא שם המיוחד מפיהם.  וכמו"כ במאמרו של אבא שאול סנה' י א:  ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, יש קצת מקום לפקפק, מפני חלוקי הדעות של המפרשים בכונת מלת ההוגה, שנחלקו בה רש"י ותוספ', וכן יש מקום לפקפוק זה במה שנאמר על רבי חנניה בן תרדיון שנגזר עליו גזר דין של שרפה מפני שהיה הוגה את השם באותיותיו ע"ז ז:.  אך יש מסורה מפורשת כי רק במקדש היה כהן הגדול קורא את השם ככתבו ורק בקול נמוך ולא היו מוסרים את אופן קריאת השם המיוחד אלא ליחידי סגולה:  עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכיפורים ששה בפר וג' בשעיר ואחד בגורלות הקרובים היו נופלין על פניהן הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אילו ואילו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן זה שמי לעולם זה שמי לעלם בראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצין היה אומרו בקול נמוך א"ר טרפון עומד הייתי בין אחי הכהנים בשורה והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו מבליעו בנעימת הכהנים בראשונה הוא נמסר לכל אדם משרבו הפרוצים לא היה נמסר אלא לכשירים שמואל הוה עבר שמע פרסייא מקלל לבריה ביה ומית אמר אזל גוברא ומאן דשמע שמע ר' אינייני בר סוסי סלק גבי רבי חנינה לציפורין אמר איתא ואנא מסר יתיה לך עאל ליה בריה תחותיה ערסא עטש ושמע קליה אמר מה אתון נהיגין גביכון ברמיו אזל לא לך ולא ליה חד אסי בציפורין אמר לרבי פינחס בר חמא איתא ואנא מסר ליה לך א"ל לית אנא יכיל אמר למה א"ל דאנא אכיל מעשר ומאן דרגיל ליה לא יכיל מיכול מבר נש כלום ירוש' יומ' ג מ ד.  אין איפוא כל ספק באמתות עצם הקבלה, כי היהודים, כבר בזמן שלפני המשנה, חדלו מלקרוא את שם המפורש כצורתו, וקראו במקומו אדני או אלהים.  והנה התפלפלו החוקרים בדבר סבת המעשה התמוה הזה והמקום והזמן שבהם התחיל מנהג זה בקרב היהודים.  קצתם אמרו שהסבה לזה היתה פשוט רגש קדושת השם המפורש וטעות בפרוש הכתוב ונקב שם יי' מות יומת ויקר' כד יו, וקצתם אמרו כי תחלת הסבה היתה מפני שהגויים שישבו היהודים בתוכם היו מגדפים את שם אלהי ישראל, ולכן סברו קצת החכמים כי המנהג להמנע מלהגות את השם המפורש ככתבו התחיל מחוץ לארץ ישראל, אולי כארבע מאות שנה לפני החרבן השני.  על כל פנים, המנהג הזה פשט בכל מקום בין היהודים.  ובתרגום השבעים, שבתחלה כתבוהו בקצת מקומות באותיות עבריות, שמו אח"כ במקומו המלה היונית χύρις, ר"ל אדון.  והנה כל זמן שביהמ"ק היה קים והעם היה שומע לפחות פעם אחת בשנה את קריאת השם המיוחד כשהוא יוצא מפרש מפי הכהן הגדול, היתה קריאתו ידועה בקרב העם, ואולי עוד דורות אחדים אחרי כן בא"י אולי גם בין לא ישראל ששמעוהו אולי מפי השמרונים. שהעיד עליהם ר' מנא שכשהיו נשבעים היו מזכירים את השם ככתבו:  ר' מנא אמר (ההוגה את השם באותיותיו) כגון אילין כותאי דמשתבעין ירוש' סנה' י כח:, ר"ל כמו אלה הכותים שנשבעים.  ובבבל עכ"פ היהודים ידעו עוד קריאת השם, כמו שנראה מהמו"מ בגמ' בבלי סנה' ס.:  דא"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעכו"ם ואי שם המיוחד מי גמירי, ע"כ, ר"ל ואם אזכרה היא שם המיוחד האם העכו"ם יודעים אותו?  מוכח כי ישראל עוד ידעו ההברה בזמן ההוא.  אבל, ברבות הימים נשתכחה בודאי קריאתו האמתית של השם הזה בשלמותו, ואין לנו בה שום קבלה ושום עדות כשרה ראויה לסמך עליה בלי פקפוק.  רק בקריאת חלק אחד ממנו יש קריאה מסורה בפי היהודים וקצת רמזים חיצונים מהנכרים שעל פיהם נוכל לברר צורתה הראשונה בקצת ודאות.  כי דבר ידוע הוא שהרבה שמות פרטים מרכבים בתחלתם או בסופם בחלק מהשם הזה, שהוא האותיות יהו, בנקוד יְהוֹ בתחת השם ובנקוד יָהוּ בסופו, וכבר נאמר למעלה בהערה לשני הערכים האלה, כי רגלים לדבר שהנקוד העקרי הוא ביוד שואית.  ובנקוד ההא בצרוף זה בכל השמות המרכבים האלה, הקריאה המסורה של היהודים והעתק כתיבת השמות האלה בלשון אשורית ויונית מסכימים שהוא חולם או שורק, שהוא הוא.  ואין ספק בדבר כי כך היתה קריאת החלק הזה גם בהצרוף השלם של שם הקדש של אלהים, כי אין לערער ולאמר שבשמות החול קראו את הצרוף הזה בנקוד אחר כדי שלא להוציא מהפה את הברת שם הקדש, כי השערה זו מֻפרכת משני צדדים.  ראשית, כי השמות האלה היו שגורים בפי כל העם בקבלה איש מפי איש מזמן שעוד היו הכל הוגים את השם המיוחד כצורתו, ואי אפשר לשנות קריאה מקובלה של שמות.  ושנית, כי אין ספק בדבר כי רק את השם בן ארבע כלו בשלמותו היו נמנעים מהגות ככתבו, ולא חצי השם, והרגש הזה היה חי עוד בדעתם של בעלי התלמוד, ואמרו בפרוש:  אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות סנה' ס..  נוכל איפוא להחליט כמעט בודאות גמורה כי החלק הראשון של השם בן ארבע היה נקרא באמת בנקוד יְהוֹ או יְהוּ,  ששניהם באמת קריאה אחת הם.  מה שאין אנו יודעים הוא:  מה היתה קריאת סופו של השם בן ארבע.  בנקודו הרגיל בתנ"ך הוו מונעת פעמים בקמץ ופעמים בחירק, והחלוף הזה בעצמו מעיד, כמו שנזכר בתחילת הערה זו, שאין זה נקודו האמתי של השם המיוחד, אלא נקוד שתי המלים האחרות שנקראות במקומו, והן אדני ואלהים, כמו שכבר הרגישו בזה רוב החכמים, ואין אנו יודעים אם בקריאה האמתית של השם המיוחד היתה הוו מונעת או נחה, וכמו"כ אין אנו יודעים אם היתה ההא הסופית רפה ונחה, כמו שהיא עתה בהנקוד הרגיל, או היתה מופקת ומונעת בתנועה מהתנועות.  וכבר נחלקו חכמי אוה"ע מזה מאות בשנים בקריאת שם המיוחד ונשאו ונתנו והתפלפלו הרבה בשאלה זו.  במאה השניה למנין הנוצרים כתב אבי הכנסת אירינאיוס (Irenaios) את השם המיוחד ביונית ιαου.  במאה השלישית למנינם כתב כלימנס (Clemens)  ιαουε. אפיפניס ובפרט תיאודוריט (Theodoret) במאה החמשית, העידו כי השמרונים אומרים Ιαβε.  בספרו של הרב המומר הכהן הנוצרי רימון מרטיני (Raymon Martini), הנקרא Pugio fidei (אגרוף האמונה), שנתחבר בשנת 1278, נמצא מועתק השם יהוה בעברית בכתב רומי בצורה זו:  Jehova, והוא העתק הצורה העבר' בהנקוד הרגיל.  אפס לא נתברר הדבר אם כך העתיק המחבר בעצמו, או אחד מהמעתיקים אח"כ.  בפרט השתמש בצורה זו הכהן פטר' גלטינוס בספר השטנה שלו נגד היהודים שפרסם בשנת 1528 ברומא, ומאז נתפשט שמוש זה בספרי אוה"ע, והשתמשו בו גם לותר ואחרים, ובמלונים של הלשון העברית בלשון לטינית בא השם Jehova במלונו של  Forster בשנת 1556, וקרוב לשנת 1700 נכנס שמוש זה גם בשירי הכנסת הנוצרית בגרמנית (Dir, dir Jehova will ich singen).  הראשון שערער על קריאה זו היה הצרפתי למרסיה (Le Mercier, 1570), ואח"כ בפרט דרוזיוס (J. Drusius 1604) ואחרים, ובשנת 1696 בא לֶקְלֶרְק (le Clerc, Comm. Ex. VI, 3) ואחריו רילנד (Reland de ver. prop. nom. 1707) ויבדאו מלבם קריאה חדשה להשם המיוחד, בעברית יַהְוֶה ובלעז Jahveh, ואעפ"י שבתחלה לא השגיחו חכמי הנוצרים בהשערה זו הנה החזיקו בה בכל תקף רוב חכמי הנוצרים בפרט מזמן גזניוס (Gesenius) ואואלד (E. Ewakd), ושני יסודות עקריים שמו להחלטה זו, והם:  עדותו של תיאודוריט בדבר קריאת השומרונים Ιαβε, שנזכרה למעלה, וההכרח הדקדוקי.  והנה עד כמה נאמנה עדותו של תיאודוריט בדבר קריאת השמרונים לא עלה בידי לברר.  השמרונים בזמננו גם הם נזהרים מאד שלא להגות את שם המיוחד ככתבו, והם מחמירים בזה מאד, והרבה טרח בזה החוקר בהברת הקולות בעברית, האדון אברהם צב"י, להטותם להגות באזניו את השם ככתבו ולא אבו, ובתפלתם וגם בקריאתם בתורה הם אֹמרים במקום הצרוף הכתוב את המלה שימא, לאמר השם.  רק הכהן הגדול שלהם בעת התפלה, כשהוא טהור, מוציא את השם מפורש מפיו ככתבו ובקריאה מסורה שלהם, ואת קריאתו של הכהן הגדול לא שמע האדון אברהם צבי עד כה.  וכמו"כ האדון דוד ילין, החוקר ובקי בעניני השמרונים, לא שמע מעולם קריאת השם המפרש מפי הכהן הגדול שלהם.  ואולם בעצם הדבר דעתו של האדון אברהם צבי היא, כי לעדותו של תיאודוריט יש יסוד, ואעפי"כ אין קריאה זו כלל ראיה להקריאה שבדא לקלרק ושהחזיקו בה כמעט כל החדשים.  כי להשמרונים אין שוא נע, והם קראים שוא נע בתחלת מאמר כמו פתח, והברת האות ה דומה בפיהם להברת א ובקצת מלים הם הוגים ו כמו בּ, כמו השם לוי הם אמרים לַבִּי, ואעפ"י שהברת החולם שמורה אצלם והם קֹראים אותו כמו שורק, אפשר שהקול הזה הוקל קצת בפי הכהן הגדול והוא אומר יַאבה במקום יַאֹבה.  וכבר רצה החכם יוסף הלוי בהקבץ הצרפתי לחכמת ישראל J. Halévy, REJ, IX, 161 למצא סמך לקריאת השמרונים בעצם המשנה סנה' ז ה, במאמר יכה יוסי את יוסי, ששער החכם הנזכר שבמקום יכה צ"ל יבה, ושזו היא הקריאה של השמרונים שהעיד עליה תיאודוריט.  אך אין השערה זו יכולה לפרנס לנו את המאמר הסתום הזה.  על כל פנים, אין קריאה זו של השמרונים, אפילו אם נאמנה עדותו של תיאודוריט, יכולה להכריע בכלום את הקריאה של שם המיוחד בפי היהודים בחלק הראשון של השם, שיש ידים מוכיחות שנקוד יְהוֹ הוא אמתי, כמובא למעלה.  וסגול הבית בקריאת השמרונים, גם אם נאמנה עדותו של תיאודוריט גם בזה, אינו מוכיח כלום בנוגע לקריאת היהודים את החלק השני של השם המיוחד, כי להשמרונים אין קול פתח צלול וטהור, כ"א כל פתח נוטה אצלם קצת לקול הסגול (עדות אברהם צבי ודוד ילין), ובהיות שהם קֹראים הכל מלעיל והברת ההא נמחקה אצלם, אפשר שששמע תיאודוריט שהם קֹראים את הצרוף — וה שבחלק השני של השם המיוחד כמו בֶּ אפילו אם היהודים קראו את הוו בתנועת פתח, או אפילו אם היהודים הפּיקו את ההא האחרונה.

 מכל האמור למעלה ראינו אפוא, כי היסוד הראשון שעליו כוננו החדשים את הקריאה שבדא לקלרק, היא קריאת השמרונים עפ"י עדותו של תיאודוריט, נזדעזע ונהרס.  נשאר עתה היסוד הדקדוקי.  אבל, גם הוא אינו חזק כל כך כמו שמחליטים רוב החדשים.  החכמים האלה ראו בהשם יהוה פעל בזמן עתיד, וסמכו בזה על השם אֶהְיֶה שגלה אלהים למשה בתשובה על שאלת משה מה יאמר לבני ישראל כאשר ישאלוהו שמו של האלהים אשר שלחהו אליהם.  ואמרו החכמים כי יהוה הוא עתיד מהשרש הארמי הוה, במקום השרש העברי היה, ואין בדקדוק הלשון העברית בנל"י פעל עתיד כמו הצורה יְהֹוָה .  אבל, גם אם נניח כדבר ודאי שהשם המיוחד נגזר מהפעל הזה, אין הצורה יְהֹוָה מהנמנעות, כי הלא אפשר שהוא מבנין פוֹעַל, שהעתיד שלו הוא יְפוֹעַל, שממנו משופטי, ואולי זהו גם בנין השם יְהֹדָה, מן הדה, אעפ"י שהכתוב גזרו מן ידה, אולי בדרך מדרש מלים המוני.  וגם לקמץ עה"פ אפשר למצא הקש כהצורה תִּכְלָה מ"א יז יד.  אך כל עקרה של ההנחה, שהשם המיוחד נגזר מהשרש היה או הוה במשמ' זו עודנו מוטל בספק, כמו שכבר שדו חוקרים רבים נגר בהנחה זו.  כי הכתוב בעצמו העיד אמנם שזה השם לא היה ידוע כלל לישראל לפני משה, ויש גם ראיה לזה, שבכל השמות העברים הפרטים שקודם משה אין שמות מרכבים עם השם יהו, זולתי יוכבד, אמו של משה, שאולי זו הרכבה אחרת.  אעפי"כ לו נתחדש עצם השם יהוה אז במשמ' השם אהיה, לא היתה שום סבה לשנות בו היוד לוו והיתה צורתו יהיה.  אלא ודאי שהשם הוא קדום, ומה שישראל והאבות לא ידעוהו נותן מקום  לפקפק במקורו העברי, וכבר אמרו קצת החוקרים שזה היה שם אלהי המדינים והקנים בני שבטו של יתרו חותן משה.  ואם אין מקור השם הזה בלשון העברית אין לתמוה על צורתו גם אם איננה ממש לפי דקדוק הלשון העברית.  ואפילו אם נאמר כי מקורו בלשון העברית או בלשון אחרת דומה לעברית, קשה לשער כי בזמן קדום מאד קראו בני אדם להאלהים שם מפשט כל כך כמו המושג של אהיה אשר אהיה.  האדם הקדמון קרא לאלהיו שם יותר ממשי, יותר גס, וקרוב לודאי כי גם בהשם יהוה היה בתחלה מושג של איזו פעולה מוחשית של הטבע, כמו קול אדיר וחזק וכיוצא בזה, ומשה העלה אותו למעלת מושג גדול ונעלה של אהיה אשר אהיה וקדשהו בקדושת הרעיון המפשט הזה, אך עצם הצורה הקדומה לא זזה ממקומה.  וכבר יחסו קצת החוקרים להשם יהוה מושגים דומים להמושג הנזכר, מטיל רעמים וברקים וכדומה, וגזרוהו מהשרש הערבי הויهرى שמשמש גם במשמ' של הטלה.  ואולי זו מלת חקוי לקול סואן של רוח וכדומה, והיוד שבתחלתה איננה כלל שמושית אלא שרשית, ויש בערב' פעל ושֵׁם מרובע דומה ממש להשם בן ארבע, והוא וַהוַה رٙهرٙۑ,  במשמ' קול אדיר כמו שאגת הארי וכדומה, ונוכל להניח הנקוד יְהֹוָה ע"מ בְּדֹלַח, חֲנָמָל, סְמָדַר, וכדומה.  ואולי יש ללמֹד את הקריאה האמתית של סוף השם יהוה עפ"י הקש עם השם הכללי שיש בלשון העברית למושג הזה בעצמו, והוא השם אֱלוֹהַּ.  כי אם נתבונן לשתי המלים האלה נראה כי קריאת החלק הראשון בשתיהן שוה ממש, יְהוֹ כמו אֱלוֹ,  והאות הסופית בשתיהן היא ה, והדמיון הזה נותן מקום להשערה כי גם טבעה ונקודהּ של האות הסופית הזאת היתה שוה בשתיהן, וכמו שבהשם האחד היא אות יוצאת במבטא ונקודה פתח כן גם בהשם השני, היו קֹראים יְהוֹהַּ כמו  אֱלוֹהַּ, ובהעתק בלעז Jehoha, וכמו שאלף של אֱלוֹהַּ היא שרשית כן גם היוד של יְהוֹהַּ היא אולי שרשית.

זה היה השם בן ארבע, המיוחד, המפֹרש, שהיו היהודים נמנעים להגותו כלו ככתבו וכקריאתו האמתית.  אבל חציו הראשון היו הוגים בהרכבת שמות החול הפרטים בתחלתם ובסופם, וגם בתור שם קדש של אלהים היו הוגים שם זה פעם בשנה במקדש בימי חג הסכות בשעת ההקפות בערבות, ואדות אופן קריאת השם במקדש ביום ההוא נשמרה לנו במשנה מסורה כמעט ודאית, והיא המסורה שמסר רב יהודא במשנ' סוכ' א ב, ושהובאה בערך והו, וכמו שהוכחתי בהערה שם פרושם האמתי של דברי רבי יהודה, על פי טבע הברת האות יוד וקריאת השוא הנע לפני האותיות הגרוניות.  כי אעפ"י שמהעתק השמות המרכבים בהשם יהו באשורית וביונית נראה כי היוד של יהו ברוב השמות האלה היתה נקראת רכה ולא כמו א, בכ"ז הלא אין ספק כי בעצם הדבר היוד היתה נקראת בקצת מלים כמו א, כמו שנתבאר בהערה לערך  י, וכמו"כ אין ספק שמה שאמרו המדקדקים הקדמונים בהשוא הנע לפני אותיות גרוניות, שהוא יוצא בקול תנועת האות הגרונית שלאחריה, אינו דבר בדוי או מלאכותי, כי נטייה זו של השוא נע לעומת התנועה שלאחריה היתה גם בלשון הכנענית גם לא לפני אותיות גרונ', וכמו"כ בהברת השמות העברים ביונית כמו סְדוֹם Sodom, וכדומה Schr. Phön. Spr. 38.  ואעפ"י שבקריאת שמות החול בדבור הרגיל של העברים לא היתה נטייה זו של השוא נע נהוגה בהשם יְהוֹ, הנה נראה שבקריאה הנגינית והמשוכה בהדרת קדש נטה השוא נע של היוד לעומת החולם של ההא, ובהיות שגם במקדש לא היו הוגים את כל השם בן ארבע בשלמותו זולתי הכהן הגדול ביוה"כ, לכן נשמעה קריאת השם יהוה, שבפסוק אנא יהוה הושיעה נא, שהיה קורא הקהל ביום ההוא, כמו וּהוּ. ועי' בהערה לזה הערך.

והיוצא מכל המחקר הארוך הזה הוא:  בהנקוד יְהֹוָה רק הקמץ שתחת הוו אינה הנקוד האמתי של אות זו, אך הנקוד יְהוֹ הוא בלי ספק הנקוד הקדום העקרי, כמו הנקוד של אֱלוֹ בהשם אֱלוֹהַּ, ורגלים לדבר כי כל השם יהוה היה נקרא גם הוא יְהוֹהַּ  Jehoha.  מקור השם לא נתברר בודאות, אך עכ"פ הוא שם קדום מאד, אולי מלת חקוי והד לקול שאון וכדומה מהתנועות המתרחשים בהטבע, ומשה הודיעו לישראל והעלהו וקדשהו בהמושג המפשט והנעלה אהיה אשר אהיה ומאז נהיה להיהודים לשמו הפרטי של אלהי ישראל ואח"כ לשמו של היוצר ובורא הכל והשליט על הכל, והשתמשו בקצור ממנו להרכבת שמות פרטים.  מפני קדושת השם הזה התחיל להתגבר מעט מעט בקרב העם הרגש של חשש חלול השם הקדוש על ידי שמוש תמיד בו ולכן יותר ויותר התחילו להזהר מהגות אותו כלו ככתבו וכצורתו עד שהגיע זמן שלא הגוהו כלל ככתבו ואמרו במקומו אדני או אלהים, רק הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכפורים היה מוציא אותו מפורש מפיו בקול נמוך ולא היו מוסרים אותו אלא לצנועים, ובימי חג הסכות היו קֹראים כל העם במקדש חלק הראשון ממנו בקריאה חגיגית ונגינית והיה נשמע כאלו קוראים וּהוּ.

 1 ר"א בחור בהער' להמכלול, שדה"פ, פעל שוב.