— קל לא נמצא.
— נִפע', נִצַּב, נִצְּבָה, נִצָּבָה, נִצַּבְתָּ, נִצְּבוּ, נִצָּב, נִצָּבִים, נִצָּבָה, נִצֶּבֶת, נִצָּבוֹת, — נִצַּב פלוני, קם ועמד זקוף, sich stellen; se mettre debout; set oneself: הנה אנכי נִצָּב על עין המים (בראש' כד יג). מחר אנכי נִצָּב על ראש הגבעה (שמות יז ט). והכהן נִצָּב פתח השער (שופט' יח יז). ועל משמרתי אנכי נִצָּב כל הלילות (ישע' כא ח). והנה יי' נִצָּב על חומת אנך (עמו' ז ז). אתם נִצָּבִים היום כלכם לפני יי' אלהיכם (דבר' כט ט). ושש מאות איש חגורים כלי מלחמתם נִצָּבִים פתח השער (שופט' יח יו). אני האשה הַנִּצֶּבֶת עמכה בזה (ש"א א כו). — וְנִצָּב עַל פלוני, עומד קרוב אצלו, מסביב לו, להמתין לו, לדבר אתו: והנה יי' נִצָּב עליו ויאמר אני יי' (בראש' כח יג). מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נִצָּב עליך מן בקר עד ערב (שמות יח יד). וירא והנה שלשה אנשים נִצָּבִים עליו וירא וירץ לקראתם (בראש' יח ב). ולא יכל יוסף להתאפק לכל הַנִּצָּבִים עליו (שם מה א). ושאול יושב בגבעה וכו' וחניתו בידו וכל עבדיו נִצָּבִים עליו (ש"א כב ו). ויאמר שאול לעבדיו הַנִּצָּבִים עליו שמעו נא בני ימיני (שם ז). ותדברנה הַנִּצָּבוֹת עליה אל תיראי כי בן ילדת (שם ד כ). — וְנִצָּב על דבר מה, עומד לשמור על הדבר, לטפל בו: וישב אליו (בלק אל בלעם) והנה נִצָּב על עלתו הוא וכל שרי מואב (במד' כג ו). — וְנִצָּב עַל פלוני, במשמ' עומד להשגיח עליו, לצוות לו: וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נִצָּב עליהם (ש"א יט כ). ויען דאג האדמי והוא נִצָּב על עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי בא נבה (שם כב ט). ויאמר בעז לנערו הַנִּצָּב על הקוצרים למי הנערה הזאת (רות ב ה). — ונִצָּב לקראתו, לפגשו: לא ידעתי כי אתה נִצָּב לקראתי בדרך (במד' כב לד). ויפגעו (שוטרי ישראל) את משה ואת אהרן נִצָּבִים לקראתם בצאתם מאת פרעה (שמות כ ה). — וקצת במשמ' נגוד ואיבה: ודתן ואבירם יצאו נִצָּבִים פתח אהליהם (במד' יו כז). נִצָּב לרב יי' ועמד לדין עמים (ישע' ג יג). — ודבר ולא בע"ח, נִצָּב במשמ' עומד ומתקיֵם: לעולם יי' דברך נִצָּב בשמים (תהל' קיט פט). — ועבר: והנה קמה אלמתי וגם נִצָּבָה (בראש' לז ז). הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה בראש מרמים עלי דרך בית נתיבות נִצָּבָה (משלי ח א-ב). נִצְּבָה שגל לימינך בכתם אופיר (תהל' מה י). הנה מקום אתי וְנִצַּבְתָּ על הצור (שמות לג כא). ועלית בבקר אל הר סיני וְנִצַּבְתָּ לי שם על ראש ההר (שם לד ב). לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה וְנִצַּבְתָּ לקראתו על שפת היאר (שם ז יה). יקומו כל העם וְנִצְּבוּ איש פתח אהלו (שם לג ח). — ובדברים לא בע"ח: וברוח אפך נערמו מים נִצְּבוּ כמו נד נזלים (שמות יה ח). — ועי' נצב.
— הִפע', הִצִּיב, הִצַּבְתָּ, הִצִּיבוּ, מַצִּיב, לְהַצִּיב, הַצִּיבִי, יַצִּיב, יַצֵּב, וַיַּצֵּב, יַצִּיבֵנִי, וַיַּצִּיבֵנִי, תַּצִּיב, תַּצִּיבֵנִי, יַצִּיבוּ, וַיַּצִּיבוּ — הִצִּיב אותו, עשה שיהיה נִצָּב, העמידו, stellen, legen; mettre; to set: וַיַּצֵּב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה אשר הִצַּבְתָּ לבדנה (בראש' כא כח-כט). דרך קשתו וַיַּצִּיבֵנִי כמטרא לחץ (איכ' ג יב). תמכת בי וַתַּצִּיבֵנִי לפניך לעולם (תהל' מא יג). — ודברים לא בע"ח: באבירם בכרו יסדה ובשגיב צעירו הִצִּיב דלתיה (מ"א יו לד). כי נמצאו בעמי רשעים ישור כשך יקושים הִצִּיבוּ משחית אנשים ילכדו (ירמ' ה כו). אתה הִצַּבְתָּ כל גבולות ארץ (תהל' עד יז). בא שאול הכרמלה והנה מַצִּיב לו יד (ש"א יה יב). ויך דויד את הדדעזר מלך צובה חמתה בלכתו לְהַצִּיב ידו בנהר פרת (דהי"א יח ג). והיתה הפצירה פים למחרשות וכו' ולהקרדמים וּלְהַצִּיב הדרבן (ש"א יג כא). הַצִּיבִי לך צינים שמי לך תמרורים (ירמ' לא כ). בבכרו ייסדנה ובצעירו יַצִּיב דלתיה (יהוש' ו כו). וַיַּצֵּב יעקב מצבה במקום אשר דבר (אלהים) אתו (בראש' לה יד). וַיַּצֶב שם מזבח (שם לג כ). בקע ים ויעבירם וַיַּצֶּב מים כמו נד (תהל' עח יג). וַיַּצִּיבוּ עליו גל אבנים גדול מאד (ש"ב יח יז). — והִצִּיב גבול: יַצֵּב גבלת עמים (דבר' לב ח). בית גאים יסח יי' וְיַצֵּב גבול אלמנה (משלי יה כה).
— הָפע', הֻצַּב, מֻצָּב, — שהציבוהו: והנה סלם מֻצָּב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראש' כח יב).
— הִתפ', הִתְיַצֵּב, הִתְיַצְּבוּ, הִתְיַצָּבָה, אֶתְיַצֵּב, אֶתְיַצְּבָה, תִּתְיַצֵּב, יִתְיַצָּב, יִתְיַצְּבוּ, — הִתְיַצֵּב האדם, קם ועמד זקוף: ויאמר משה אל העם אל תיראו הִתְיַצְּבוּ וראו את ישועת יי' (שמות יד יג). ועתה הִתְיַצְּבוּ ואשפטה אתכם לפני יי' (ש"א יב ז). וַיִּתְיַצְּבוּ בתחתית ההר (שמות יט יז). וַיִּתְיַצֵּב מלאך יי' בדרך (במד' כב כב). ויקחהו (את שאול) משם וַיִּתְיַצֵּב בתוך העם ויגבה מכל העם (ש"א י כג). ויאמר המלך סב הִתְיַצֵּב כה (ש"ב יח ל). און יחשב על משכבו יִתְיַצֵּב על דרך לא טוב (תהל' לו ה). אם תוכל השיבני ערכה לפני הִתְיַצָּבָה (איוב לג ה). על משמרתי אעמדה וְאֶתְיַצְּבָה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי (חבק' ב א). — והִתְיַצֵּב לפני פלוני, לדבר אתו, לשמֹע מה בפיו, לקבל פניו: השכם בבקר וְהִתְיַצֵּב לפני פרעה הנה יוצא המימה ואמרת אליו (שמות ח יו). ועתה הִתְיַצְּבוּ לפני יי' לשבטיכם ולאלפיכם (ש"א י ט), כדי לעמד לגורל. חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יִתְיַצָּב בל יִתְיַצָּב לפני חשכים (משלי כב כט). לא יִתְיַצְּבוּ הוללים לנגד עיניך (תהל' ה ו). — ובמשמ' של איבה: לא יִתְיַצֵּב איש בפניך עד השמדך אתם (דבר' ז כד). מי יִתְיַצֵּב לפני בני ענק (שם ט ב). לא יִתְיַצֵּב איש בפניכם (שם יא כה). לא יִתְיַצֵּב איש לפניך כל ימי חייך (יהוש' א ה). ומי הוא לפני יִתְיַצָּב (איוב מא ב). — ואמר בן סירא: מה נהדר בנטותו יד בהניפו כידון על עיר מי הוא לפניו יתיצב כי מלחמות יי' נלחם (ב"ס גני' מו ב-ג). — וְהִתְיַצֵּב עם פלוני, אצלו: וירד יי' בענן וַיִּתְיַצֵּב עמו שם (שמות לד ה). ולקחת אתם (את שבעים הזקנים) אל אהל מועד וְהִתְיַצְּבוּ שם עמך (במד' יא יו). — וְהִתְיַצֵּב לו עם פלוני, עזר לו נגד פלוני: מי יקום לי עם מרעים מי יִתְיַצֵּב לי עם פעלי און (תהל' צד יו). — וְהִתְיַצֵּב עַל פלוני, כמו נִצָּב עַל: ויהי היום ויבאו בני האלהים לְהִתְיַצֵּב על יי' (איוב א ו).
— הִפְתַע'1, הֵתַצֵּב, תֵּתַצַּב, — כמו הִתְיַצֵּב, תִּתְיַצַּב: וַתֵּתַצַּב2 אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו (שמות ב ד).
— פִע', °יִצֵּב, — כמו הִצִּיב: מאין כמוך בטכסך מוצא דשא וזרדים, מאין כמוך ביצבך גן להצמיח מגדים (יוצ' יוה"כ, מאין כמוך). וימין האל יצבי גבורתך לתלפיות, ונדחי אפסים שובבי מבין פריצי חיות (ר"י הלוי, סליחה, אלהים שחרתיך).
1 כך ר"י חיוג, ועי' הערה לקמן.
2 אמר ר"י חיוג: ותתצב אחותו ומשקלו ותפתעל מפני שהיוד פא הפועל מוקדמת לתיו השנית והיא נחה בין שתי התוין ויורה עליה משך התיו הראשונה והנעתה בצרי ותיו התפעל בפעלים על שני פנים יש כשתהיה מוקדמת לפא הפועל ויש כשתהיה מאוחרת ממנה לפי מה שיקל בלשונם או יכבד אך אם יהיה פא הפועל סמך או צדי או שין תהיה מוקדמת על התיו לעולם כמו ויסתבל החגב וכו' על הסדר הזה נסדר לשון עברית שתהיה התיו מוקדמת לפא הפועל כשלא תהיה סמך או צדי או שין חוץ מן ותתצב, ע"כ, וריב"ג בהמשתלחק ובהשרשים לא השיג כלום על דעתו זו של ר"י חיוג, ושתיקתו זו כהודאה דומה, שגם הוא מסכים כי זה הִפְתעל, ואין בה במלה זו שום זרות, רק שהיא ההפתעל היחיד שנשאר לנו מהבנין הזה שהיה נהוג גם בלשוננו כמו שהוא נהוג בערב' ומשמש בה כמעט באותה המשמ' שמשמש בנין התפע'. ולא כן דעתו של רד"ק, אמר וז"ל: ובאה מלה אחת בזה השרש קשה מעט בבנין התפעל ממנו והיא ותתצב אחותו ודע כי נחי הפ"א לא תמצא נחותם בפעל הדגוש ובהתפעל מפני דגש עי"ן הפעל שלא יתכן דגש חזק באות אם לא תקדמנה אות אחרת מונעת באחת המלכים וכשרצו לחסר היו"ד מן ותתצב שהיה משפטו ותתיצב הקדימו הנח שהיא מקום היו"ד בין שני התוי"ן ודגש הצד"י לא היה מורה על היו"ד כי הוא להוראת הבנין וגם נח לא יתכן בין התי"ו והצד"י מפני דגש הצדי לכן הקדימו הנח ושניהם קיימים הנח ודגש הבנין והנה משקל ותתצב ותתפעל (מכלול שדה"פ). ולא נתקררה דעתם של החדשים בבאורו זה של רד"ק, שכבר אמר עליו קניג שאין זה באור אלא ספור המעשה כמו שהוא, ורצו קצתם לבאר צורה זו בפנים אחרים, בחלוף במקרה של מקום פ"י במקום תו התפעל, ואחרים שזו השפעת לשון ארמית, כמו איתמר, ואחרים שפשוט זו טעות סופר שנשמטה היוד בין שתי התוין, ויש מביאים דמיון לזה הרון במקום הריון. ורוב החדשים (Olsh., GeK., Kö) החליטו כי אין תקנה לצורה זו ואיננה כלל מחיי הלשון ומעולם לא היתה במציאות, ואין לה מקום באמת במלּון הלשון. אבל, דרך זה של באור הצורות לא הרגילות במקרא הוא נוח וקל אמנם, אך אינו מתאים עם ההכרה האמתית של מהות הנוסח המסור, עפ"י מה שכבר נתברר עד כמה אנו חייבים להכיר טובה להמסורה בעד מה ששמרה לנו את הצורות העתיקות והקדומות, שאלמלא הן לא היינו יודעים כעת את דה"י של הלשון. ודבר טבעי הוא כי בנוסח קדום כמו זה נשארה לנו צורה קדומה של פעל מהפעלים.