1 המדקדקים הקדמונ' וגם רד"ק לא גלו דעתם בדבר היחיד במוכרת מה צורתו.  הראשון במדקדקינו שכתב שם צורתו בפרוש הוא רח"ק בעל המסלול: וכן לַירְכָתַיִם ימה מהנפרד יַרְכָה.  ע"כ.  וכן בן זאב בתל"ע: וכן יַרְכָתַיִם מן יַרְכָה אף שלא נמצא (תל"ע קפה), והעיר שם בעל ההערות בפרוש: הכף רפויה כמו ירכתים הכף רפויה.  ע"כ.  גזנ' Thesaurus הניח צורת היחיד יְרֵכָה, נקב' מן יָרֵךְ, ובמלון הקצר יַרְכָּה, וערער בטכר (Bö. § 331, 783, 809) על שתי הצורות האלה, על ירכָּה בכף דגושה מפני ירכָתו בכף רפויה, ועל ירכָה בכף רפויה מפני שלפי הדקדוק צריך להיות בכף דגושה כמו מלכָּה, אעפ"י שהוא עצמו הניח שם צורת עַגְבָה ולא עֲגָבָה.  וכן דחה את הצורה יַרְכָה גם בעל חה"ש, והחליט כי יַרְכָתוֹ הוא מן יְרֵכָה, כמו נִבְלָתוֹ מן נְבֵלָה, וכן קניג (Kö. II, 174), וקויץ (Gesk. § 122 u) הניח אפשרות שתי הצורות.  ובדבר השוא שתחת הריש של ירְכָה, ירְכָתו, ירְכָתים, לא אמרו הקדמונים בפרוש אם הוא נח או נע, אך לפי הקריאה המסורה של מלְכֵי שהעיד הרד"ק בפרוש שהוא מלְ-כי ולא מ-לְכי, אין ספק בדבר, כי גם כאן השוא נח וצריך לקרא ירְ-כָה ירְ-כָתוֹ, אעפ"י שהכף רפה.  בטבר (במקום המובא למעלה) העתיק השוא כמו נע, וכן דעת בעל חה"ש, וקניג (467) אומר, כי הצרוף רכ נהגה היטב בלשון.

2 כך הקרי, והכתיב מירכותי, כמו זרועֹתים.