1, ש"ז, מ"ר בסמי' כִּדְוֵי, — תערובת מיני מאכל ומשקה ילפת בו האוכל את פתו, zusammengesetzter Zukost: היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות מאנה לנגוע נפשי המה כִּדְוֵי2 לחמי (איוב ו ו-ז).
1 עי' הערה שלקמן.
2 עי' הערה לערך דוי, מה שהובא שם מכל מה שנתלבטו המפרשים הקדמוני' והחדשים בפרוש כתוב זה, ושבכל הפרושים המתחלפים ובכל ההגהות שהגיהו האחרונים לא נרפאה המליצה וכבר הראה ד"ר פ"פ פרנקל (Dr. P. F. Fraenkel Stud. Septuaginta, 19) עד כמה נלעגה היא הגהת Merx, על סמך השבעים ריח שחל, ולא יותר טעם יש בהגהות החדשים ריח לביא וכדומה. ואמרתי שם, כי אם נקבל דעת הסׂברים כי הכף במלה זו היא כף הדמיון אפשר אולי לפרש השם דוי במשמ' קלפת השחין וכדומה. אבל זה אינו נותן להמליצה כונה מספקת ומניחה הטעם. וכבר הזכרתי שם דעת קצת המפרשים כי הכף במלת כדוי היא שרשית, ועקר המילה הוא כדו, ומכל סגנון מליצת הפסוקים הקודמים לפסוק זה נראה כי — לפחות לפי הנוסחה המסורה, שעד כה לא מצאו עדיין החכמים נוסחה אחרת די מיוסדה שבכחה נהיה רשאים לפסול הנוסחה המקֻבלה — דעה זו היא היותר נכונה. ולפי הענין וכונת המליצה אפשר לאמר כמעט בודאות, כי כונת המלה כִּדְוֵי לחמי הוא דבר הנאכל עם הלחם, ואיוב צועק במר נפשו כי הדברים המאוסים לו שאינו יכול לנגוע בהם, ר"ל כל הלכלוך שסביב לו, האפר שהוא יושב בו והלחה הסרוחה מהשחין המתערבת עם האפר, כל זה הוא כדוי לחמו, בכל זה הוא מלפת את הפת שלו, מפני שהוא כלו מלֻכלך וידיו מזוהמות, והכל נדבק בלחם שהוא אוכל. ולמשמ' זו להמלה כדו, יש גם סמך בלשון הערבית, שבשרש כדי كدى יש השם כדאוה كداوة, שפרשו לשאן אלערב: מא ג'מע מנ אלטעאמ פג'על כת'בה, ר"ל מה שנאסף מן המאכלים ונעשה כת'בה, והשם כת'בה كثبة, שבאמת גם הוא דומה הרבה להשם כדו (בחלוף ד-ת ו-ב) הוא: טאיפה מנ טעאמ ושראב, ר"ל מנה מן מאכל ומשקה.