* , ש"ז, מ"ר כִּוּוּנִים — שה"פ מן *כִּוֵּן, במשמ' *כַּוָּנָה: שמתחלת ברייתה (של הנטיעה) היא צריכה כוון (מד"ר בראש' טו). משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו א"ל פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך הציץ המלך עליו א"ל יודע אני להיכן הי' כוונך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני (שם ויקר' י). והשתנו הנפשות שנוי גדול כפי התגבר הטבעים הארבע עם כוון החכם יתברך לכל חי וחי לצורך כל העולם (כוזרי ה י). תומים שמתמימים הכיוון שמכוין הכהן בשאלה (מבח' המאמר' לר' נתן רופא). — ואמר הפיטן: כרוע ברך להבריך, במות להדריך, כִּוּוּן חין להעריך, בעד עם מעריך (ר"א קליר,גשם, אפיק מען). — ובמשמ' °דִּיּוּק: פירוש שוות בכוון שתיהן (ערוך, ערך צמצם). כי הכללים שכללו חכמים ז"ל בעניני החשבון וכו' וכיוצא בכללים אלו שלא אמרו ז"ל על הכיוון הגמור כי אם בקרוב (החינוך, קדוש' רנח). וכשעומד בתפלה צריך שיכוין רגליו זה אצל בכיוון כאילו אינם אלא א' (הלבוש או"ח צה א). — °כִּוּוּן שעה וכדומה במשמ' מחשבה בשעה פלונית והשמוש בשעה זו: תרפים הם צלמים הנעשים בכוון שעה אחת העשוייה לכך ומדברים מאליהן (רש"י הוש' ג ד). — ואמר הפיטן: הצור ידודון מלאכי צבאות מרוצתם בלי לעקֹב, כִּוּוּן עת רצון כוי רקיעים לקוב  (שבת תשו', האזינו אבירים). — ובמשמ' בכונה מיוחדה בשביל דבר מהדברים: שהיו המלאכים רוצים לקבל התורה והשיב להם הקב"ה כלום אב ואם יש בכם שהשם יתברך עשה זה בכוון שיתעוררו המלאכים שיתאוו לקבל התורה (קדוש' לוי, דרוש לשבוע').