ש"ז, מ"ר כְּחָשִׁים, כַּחֲשֵיהֶם, – פעולת מי שמְכַחֵשׁ ועצם הדבר שדבּר או עשה: הוי עיר דמים כלה כַּחַשׁ פרק מלאה (נחו' ג א). סבבני בְכַחַשׁ אפרים ובמרמה בית ישראל (הוש' יב א). ברעתם ישמחו מלך וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שרים (שם ז ג). חטאת פימו דבר שפתימו וילכדו בגאונם ומאלה וּמִכַּחַשׁ יספרו (תהל' נט יג). – ופרי כַּחַשׁ, שאין בו ממש: חרשתם רשע עולתה קצרתם אכלתם פרי כָחַשׁ כי בטחת בדרכך ברב גבוריך (הוש' י יג). – ואמר בן סירא: אל תחפוץ לכחש כל כחש כי תקותו לא תנעם (ב"ס גני' ז יג). בוש מאב ואם על זנות ומנשיא ושר על כחש (שם מא יז). – ובמדר': כחשים היו הדברים שבשרו מלאכי השרת לשרה (תנחומא וירא לא). – ואמר המשורר בהתאוננו על גורל עמו: גדוליהם (של היהודים בגלות) דרושים ובתיהם בלושים, ונשים ואנשים בכל רגע ענושים, ומרוב הכחשים דלקום נחשים (ר"י הלוי, יוני גאיות.