*, פ"י, עת' יִכְמֹר, — כָּמַר ענבים או זיתים וכיוצא בזה באדמה, שׂם בסר באדמה כדי שיבשלו: לא היו בוצרים ענבים וכומרין אותן אלא בוצרין אותן ודורכין אותן מיד (תוספתא מנח' ט י). תמרין פגין שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותן בעפר להתבשל (ערוך, ערך כמר). — והשתמשו בפעל זה גם כמו פ"ע, במשמ' נעשה הפרי מבושל כל צרכו: לאחר מסיקתן (של הזיתים) צובר במעטן ושמנן מתאסף בתוכן ונוח לצאת ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם כמרו כל צורכן ומגיען לבית הבד (רש"י שבת קכג:).
— הִפע', *הִכְמִיר, — כמו קל כָּמַר: הכובש השולק המולח בשדה חייב המכמיר1 באדמה פטור (מעש' ד א). — ובהשאלה, °הִכְמִיר קנאתו בלבו, שמר אותה טמונה בלבו עד שתגמל: קנאתך הנעדרת בקרב לבבך תכמיר2, ובחמתך על הדלים לא תכמיר (עזר' הבבלי, תוכח' מוסר ח).
1 כך בכ"י וכן גרסת הערוך, ובמשנ' שבירוש' המכמר, ובנוסח' הדפוס המכמן, עי' כמן.
2 ובהערה שם: הראשון מענין המכמיר באדמה והשני לשון נכמרו רחמיו.