*, פ"ע, פָעו' כָּפוּן, — כָּפוּן אל דבר, שיש לו תאוה עזה להשיגו כאילו היה רעב:  זה לבן שבא כפון על ממונו (של יעקב) לשודדו (מד"ר בראש' עט).

— הָפע', °הָכְפַּן, הוּכפן, מוּכְפָּנִים, — מעֻנים ברעב: ויסבבו שם את המבצר שמנת ימים ויצורו עליה עד כי כל אשר בתוכו היו מוכפנים וצמים (מגי' עיפה לר' שבתי כהן). עניים ודווים וסחופים ועיפים ועטופים ברעב ומוכפנים שואלים ללחם ואין פורש (שם). — ואמר הפיטן: רבץ (מרדכי) תינוקות לפניו ימים שלשה צמים ומוכפנים, בקול יעקב לחלוש ידי עז פנים (תענ' אסת', אבן הראשה).