1, ש"ז, בהפס' כָּתֶם, —  זהב ממין משבח, בפרט כֶּתֶם אוֹפִיר: אוקיר אנוש מפז ואדם מִכֶּתֶם אופיר (ישע' יג יב). נצבה שגל לימינך בְּכֶתֶם אופיר (תהל' מה י). לא תסלה (החכמה) בְּכֶתֶם אופיר בשהם יקר וספיר (איוב כח יו). —  וְכֶתֶם פָּז: ראשו כֶּתֶם פז קוצותיו תלתלים שחרות כעורב (שה"ש ה יא). —  וכֶתֶם בלבד, בתאר טוב: איכה יועם זהב ישנא הַכֶּתֶם הטוב (איכ' ד א). אם שמתי זהב כסלי וְלַכֶּתֶם אמרתי מבטחי (איוב לא כד). נזם זהב וחלי כָתֶם מוכיח חכם על אזן שמעת (משלי כה יב). — ואמר בן סירא: והיתה לך רשתה (של החכמה) מכון עז וחבלתה בגדי כתם (ב"ס גני' ו כט). — והמשורר אמר: ויוציא יקר מזול, והקדש מן החול, והכתם מן החול, והזהב יבדיל, מאבן הבדיל (ר"י הלוי, מכת' ליהוש' בן דוסא). — ומ"ר: לשמי כתמים וגנזי ברומים באונך, ורקמת גלמים ורקח וסמים בגאונך (ר"י אבן גיאת, קנינך). והשחק כמו אהל תכלת בפניו פתחו אבני לשמים, חרוזים הם בצוארו וכימה ועיש על שתי אזניו נזמים, וליל יעטה שקו וברק יקרץ בעדו חוטי כתמים (רמב"ע, הריחותי הדסי). מקור חכמה אשר אמצא בפיהו מקום הפז ומחצב הכתמים (ר"י הלוי, ידענוך נדוד). הן לעקור שאר שרשי צר נוטר, ובכתמי יקר תרשישי יתעטר (הוא, צאן אבדות). תרשישים ושוהמים וכסף ועפרות זהבים וכתמים (ר"י הדסי, האשכל מא).