1 בארמ' ליגנא, בערב' לגנה لجنه, ועי' הערה לקמן.

2 כך הגרסה במשנה שברוב ספרי הגמרא בבלי, וכך בערוך, וכך במדמ"ע מהד' Lowe, וכך ברמב"ם הלכ' תרומ' יג ב: מאה לגנה של תרומה.  ובכ"י קופמ' ליגנה.  במשנ' שבמשניות לגינה.  ת"י תרגם המלה שורה ישע' כח כה ליגנין: כזרעי חטין על לגנין (כך מהד' ויניציה, וכן מתורגמן ר"א בחור).  והנה הערוך הביא זה בערך לגין במשמ' כד, ופרש כנראה מאה לגנה מדת מאה לגינין.  אך זה דחוק גם מפאת הענין וגם מפני שבכל המקומות הרבים שבא השם לגין במשנה ובגמ' לא בא בשום מקום בצורת לגנה או מ"ר ליגנין.  וכבר העיר ע"ז ש' קרויס (S. Kr. Lehnw. 603) כי לגין בכ"מ הוא זכר וכאן נקבה, כמו שנראה משמוש המספר אחת, עי' לקמן.  וכך נראה ברור גם מת"י לישע' כזרעי חטין על לגנין, שאי אפשר לפרש במשמ' לגין.  ויותר נכון לפי הענין פרושו של הרמב"ם: לגנה שם למקום זרוע מן הארץ. ע"כ.  אלא שלפי לשון ת"י המובא למעלה נראה שאין זה דוקא חלק זרוע אלא בכלל חלק מחלקי שדה המחלק לחלקים לכונה מן הכונות.  ובדבר מקור מלה זו הנה כבר העיר נלדקה (S. Fraenkel Aram. Lehnw. 130) על המלה לגתא בסור' ולגנה لجنه בערב'.  המלה הסורית נמצאת בבן סירא בתרגום הסורי (ב"ס לח כו): כלגתא  דזרעא.  והמלה הערב' לגנה במשמ' זו אינה נמצאת בהמלונים הערבים, אבר בר עלי ובר בהלול תרגמו בה את השם לגתא הסורי, והוסיף בר בהלול בסור': או הומא דדברא פדנא חד יומא, ובערב': מא יח'ט אלפדאנ ויכד'ר צאע זרעה  ותקטיע חרת' זרעא, ר"ל מה שהצמד יחפר ויזרה צאע זרע, וקטע חרישה של זרע.  וכבר השתמש במלה ערבית זו ובמשמ' זו ריב"ג בגוף הערבי של השרשים שלו, אמר בערך ענה וז"ל: כבחצי מענה הו אלחט אלד'י יח'טה אלחראת' הואלי אחמכאנ אלד'י יריד חרת'ה והו אלמשמי לגנה, ע"כ, ובעבר', בתרגום ר"י א"ת: הוא הקו אשר יחרש החורש סביב המקום שרוצה לחרש אותו. ע"כ.  והנה זה תרגום נכון של המאמר עד שלש המלים האחרנות: והו אלמשמי לגנה, שאותן השמיט המתרגם, מפני שאין בהן תועלת להקורא בעברי', אבל לנו, לפרוש המלה לגנה של המשנה, אלה שלש המלים הן החשובות, ותרגומן בעבר' הוא: והוא מה ששמו (בערבית) לגנה.  מכל זה מוכח בודאות גמורה, כי הפלחים  הערבים בקצת ארצות השתמשו בהשם לגנה במשמ' קו חפור סביב חלק מהשדה לצַין בו החלק שבדעת האכר לחרוש בשעה זו.  ונהוגה מלה זו גם אצל הפלחים בארץ ישראל, מן מרג' עיון (עיון העתיקה מצפון למטלה) ועד ירושלם.  כך העיד פרופ' דלמן במאמרו על מדות החרישה והזריעה בא"י בהקבץ הגרמני לחקירת א"י (ZDPV, 28, 33, Pflügelänge Saatstreifen u. Erntestreifen in Bibel u. Mishna), ובאר שם כי בהיות שהפלח צריך לזרע הזרע ביום החרישה והוא צריך לדעת כמה כבר נזרע בשדה זה, הוא חורש קודם תלם סביב כברת האדמה שיש בדעתו לזרע, והוא חורש וזורע אותה כלה, ואח"כ הוא עושה כך בחלק אחר שאחרי החלק שכבר חרש וזרע.  לחלקים אלה אין מדה וצורה קצובה, אלא הכל לפי רצונו וכחו של הפלח, אבל עפי"ר החלקים האלה הם ארוכים וצרים כעין רצועות פחות או יותר רחבות.  ובלי יסוד מספיק דחה ש' קרויס בעתיק' התלמ' (S. Kr. Arch. d. Talm. ll. 562) משמ' זו להשם לגנה במשנה.  ובדבר מקור מלה זו, הנה ר"נ פרשו מן השם לגין, וקרויס ודלמן חפשו לו מקור במלים יוניות.  אבל כבר העיר ע"ז ס' פרנקל בהקבץ הגרמני ההוא (דף 222), שקשה לחשב כי הפלחים או האכרים היהודים לפנים לקחו מלה זרה יונית ויחסו לה משמ' שאין לה בעצם הלשון היונית.  וכבר העיר נלדקה בספרו של ס' פרנקל שם במקום הנזכר למעלה, כי רגלים לדבר כי זו מלה שמית והשתמשו בה היהודים בזמן האחרון, אולי באה להם מלשון הארמית, במקום השם שורה (ישע' כח כה) ומענה, שהשתמשו בהן במשמ' זו קודם, ולקחוה אח"כ גם הפלחים הערבים, כמו שלקחו גם השם מענה במשמ' זו, עי' זה הערך.

3 כך בערוך, וכך בתוספתא, וכך ברמב"ם, הלכ' תרומ' יג ב אחת.  ובמשנ' שבגמ' בבלי ברוב הספרים אחד.