1 כך נקד בן זאב.  בוקסט' ואחריו החדשים:  לָשָׁד.  וקצת הקדמונ' לא הודו במציאות שם זה ושרש לשד בעברי', ועי' הערה לקמן.

2 קצת הקדמונים אמרו כי אין שֵׁם מוכרת לשד, ושׂמוּ  ל  לשד שמושית, ואמרו כי הכונה כאן למלה שַׁד.  כעין זה חכמי התלמוד שדרשו:  לשד השמן מה הדד הזה לתינוק עיקר והכל טפילה לו כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה להם וכו' מה הדד הזה לתינוק מצטער בשעה שפורש ממנו כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן (ספרי במד' פט).  אפס לא נתברר אם זה היה אצלם רק דרך דרש או באמת היתה דעתם כי לשד הוא מלשון שד.  משלשה התרגומים שיצאו מתוך החוג של חכמי התלמוד, אונקלוס ועקילס ותרגום ירוש', נראה כי כבר בזמן ההוא לא היתה קבלה קבועה בידיהם בבמשמ' מלה זו.  אונק' תרגם:  דלשי בשמן, שנלוש בשמן.  עקילס μαστοΰ, ר"ל שַׁד, וירוש':  בששין בדבש, ר"ל פרפראות.  השבעים והירונ' תרג' במשמ' עגה.  וכמו"כ בלשדּי שבתהל' נחלקו התרגומים הקדמונ'.  בדבר אחד הם מסכימים התרגומים היונים שהם רואים בהלמד  ל  שמושית, ועצם המלה תרגמו במשמ' צרה וכליון ובִזּה.  ויונתן תרגם רוטבי.  וגם המדקדקים והמפרשים הקדמונ' שלנו נחלקו בגזרת המלה.  מנחם חברו במחברת עם שד, וחלק עליו דונש ואמר כי הלמד בשניהם (בלשד השמן ובלשדּי) מן השרש ונתוכחו בזה תלמידי מנחם ותלמידי דונש וכוחים ארוכים.  עם מנחם ותלמידיו הסכים גם ריב"ג, וטרח להפך בזכות גזרה זו, אך לא עלה בידו, ואולם בפרוש המלה פרש ריב"ג כמו תרגום יונתן במשמ' לחוּת.  ורש"י דחה פרוש חכמי התלמוד והסכים לדעת דונש, וכן רא"ב ורד"ק ורוב הבאים אחריהם וכלם פרשו במשמ' לחלוחית, וראב"ע הוסיף כדי לתת טעם להמליצה לשד השמן, ואמר:  והיא הלחה הנכבדה העולה למעלה מכל שמן.  והחדשים פרשו את לשד השמן במשמ' עגה, ולשדי במשמ' לחה.  והנה אין חבר למשמ' אלה להמלה לשד בלשונות האחיות, רק בערב' יש שה"ת לדישׂ  ڶديس במשמ' שָׁמֵן ובעל בשר, והוא ש"ת לגמל וכדומה.