1, לָשֹׁן, שנו"ז, לְשֹׁון, לְשׁוֹנִי, לְשׁוֹנְךָ, לְשׁוֹנֶךְ, לְשׁוֹנֵךְ, לְשׁוֹנוּ, לְשֹׁנוֹ, לְשׁוֹנָהּ, לְשׁוֹנֵנוּ, לְשׁוֹנָם, לְשׁוֹנוֹת, לְשֹׁנוֹתָם, —  א) האבר השטוח הרך שבתוך הפה של בע"ח שבו בעה"ח מהפך המאכל והאדם משתמש בו גם להדבור, Zunge; langue; tongue:  כל אשר ילק בִּלְשׁוֹנוֹ מן המים כאשר ילק הכלב (שפט' ז ה).  דבק לְשׁוֹן יונק אל חכו בצמא (איכ' ד ד).  וזאת תהיה המגפה אשר יגף יי' את כל העמים וכו' ועיניו תמקנה בחריהן וּלְשׁוֹנוֹ תמק בפיהם (זכר' יד יב).  העניים והאביונים מבקשים מים ואין לְשׁוֹנָם בצמא נשתה (ישע' מא יז).  למען תמחץ רגלך בדם לְשׁוֹן כלביך מאויבים (תהל' סח כד).  ראש פתנים יינק תהרגהו לְשׁוֹן אפעה (איוב כ יז).  תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לְשׁוֹנוֹ (שם מ כה). —  ובתו"מ:  ושניטל רוב המדבר של לשונו (בכור' ו ח).  אם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים וכו' לוחכה בלשונו והיא עומדת (ירוש' מגי' א עא ג).  שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם (שם חגי' ב עז:).  שנשתרבב לשונם (של המרגלים) ונפל על טיבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם ומטיבורם נכנסות בלשונם (סוט' לה.).  אמר לו הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים (ערכ' יה:).  רמ"ח איברים יש בו באדם מהן רבוצים מהם זקופין ולשון זה נתון בין שני לחיים ואמת המים עוברת תחתיו (מד"ר ויקר' יו).  והלחיים מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת טבעת גדולה עם הלשון שביניהן (רמב"ם, ביכור' ט יח). —  חרץ הכלב לְשׁוֹנוֹ, הוציאה, נבח:  ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לְשֹׁנוֹ למאיש ועד בהמה (שמות יא ז). —  האריך לָשׁוֹן על פלוני, הוציאו מהפה לעומתו ללעג ולצון עליו:  על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לָשׁוֹן הלא אתם ילדי פשע (ישע' נז ד). —  *ולָשׁוֹֹן של בהמה שחוטה לאכילה:  (ג' פרים שחט אברהם) כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל ( ב"מ פו:).  רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים התחילו בוררין ברכים ומניחין הקשים (מד"ר ויקר' לג). —  וביחוד כמו אֵבֶר הדבור:  רוח יי' דבר בי ומלתו על לְשׁוֹנִי (ש"ב כג ב).  וישביה דברו שקר וּלְשׁוֹנָם רמיה בפיהם (מיכ' ו יב).  הנני על הנבאים נאם יי' הלקחים לְשׁוֹנָם וינאמו נאם (ירמ' כג לא). —  הדריך את לְשׁוֹנוֹ, עשה שיוכל לדבר רעות:  וידרכו את לְשׁוֹנָם קשתם שקר (ירמ' ט ב). —  שנן את לְשׁוֹנוֹ:  אשר שננו כחרב לְשׁוֹנָם (תהל' סד ד).  שננו לְשׁוֹנָם כמו נחש (שם קמ ד). —  ובמשמ' זו ישמש השם לָשׁוֹן עם תארים ופעלים מתחלפים; הַלָּשׁוֹן תְּדַבֵּר:  וּלְשוֹן עלגים תמהר לדבר צחות (ישע' לב ד).  למדו לְשׁוֹנָם דבר שקר ירמ' ט ד.  חץ שוחט לְשׁוֹנָם מרמה דבר (שם ז).  הנה נא פתחתי פי דברה לְשׁוֹנִי בחכי (איוב לג ב).  לָשׁוֹן מדברת גדלות (תהל' יב ד).   פי צדיק יהגה חכמה וּלְשׁוֹנוֹ תדבר משפט (שם לז ל). —  הלשון תֶּהְגֶה:  שפתותיכם דברו שקר לְשׁוֹנְכֶם עולה תהגה (ישע' נט ג).  גם לְשׁוֹנִי כל היום תהגה צדקתך תהל' עא כד. —  הלשון תְּהַלֵּךְ במקום, תדבר עליו:  שתו בשמים פיהם וּלְשׁוֹנָם תהלך בארץ תהל' עג ט.  —  הלשון תְּחַשֵּׁב:  הוות תחשב לְשׁוֹנֶךָ (תהל' נב ד). —  הלשון תַּעֲנֶה:  תען לְשׁוֹנִי אמרתך תהל' קיט קעב. —  הלשון תצמיד מרמה:  פיך שלחת ברעה וּלְשׁוֹנְךָ תצמיד מרמה (תהל' נ יט). —  הלשון תָּרֹן, תְּרַנֵּן:  אז ידלג כאיל פסח ותרן לְשׁוֹן אלם (ישע' לה ו).  תרנן לְשׁוֹנִי צדקתך תהל' נא יו. —  הלשון תשבע:  כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לָשׁוֹן (ישע' מה כג). —  ועם שמות ותארים מתחלפים:  היה כבד לָשׁוֹן, קשה לו לדבר מהר בצחות:  כי כבד פה וכבד לָשׁוֹן אנכי (שמות ד י). —  לשׁונוֹ אכלת כאש, מדבר דברים שׂרפים:  הנה שם יי' בא ממרחק בער אפו וכבד משאה שפתיו מלאו זעם וּלְשׁוֹנוֹ כאש אכלת (ישע' ל כז). —  הכחיד דבר תחת לְשׁוֹנוֹ, לא ספר לאיש:  אם תמתיק בפיו רעה יכחידנה תחת לְשׁוֹנוֹ (איוב כ יב). —  תחת לְשׁוֹנוֹ דבש וחלב, הוא מדבר דברים נעימים:  נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לְשׁוֹנֵךְ (שה"ש ד יא). —  ולהפך:  אלה פיהו מלא ומרמות ותך תחת לְשׁוֹנוֹ עמל ואון (תהל' י ז). —  נָצַר, שָׁמַר לְשׁוֹנוֹ, לבלי דבּר:  נצר לְשׁוֹנְךָ מרע ושפתיך מדבר מרמה (תהל' לד יד).  שמר פיו וּלְשׁוֹנוֹ שמר מצרות נפשו (משלי כא כג). —  החליק לְשׁוֹנוֹ, לדבר חלקות:  קבר פתוח גרנם לְשׁוֹנָם יחליקון (תהל' ה י).  מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לָשׁוֹן (משלי כח כג).  חֶלְקַת לָשׁוֹן, מי שמדבר חלקות:  לשמרך מאשת רע מחלקת לָשׁוֹן נכריה (שם ו כד). —  לְשׁוֹן חכמים:  לְשׁוֹן חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת (משלי יה ב). —  לְשׁוֹן צדיק:  כסף נבחר לְשׁוֹן צדיק (שם י כ). —  איש לָשׁוֹן, שטבעו לדבר רעות:  איש לָשׁוֹן בל יכון בארץ תהל' קמ יב. —  ואמר בן סירא:  נורא בעיר איש לשון ונושא אל פיהו ישונא (ב"ס גני' ט יח).  אל תינץ עם איש לשון ואל תתן על אש עץ (שם ח ג). —  בעל לָשׁוֹן, שיודע ללחש לנחש:  אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הַלָּשׁוֹן (קהל' י יא). —  ובתו"מ:  זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו (ירוש' חגי' ב עז:). —  ואמר הפיטן:  לשפך דמו מהר כשור פר, וצרח עליו בקול מר כשופר, איה הלשון הממהרת אמרי שפר, בעונות איך עתה לוחכת את העפר (סליח' ער"ה, אלה אזכרה). —  *הלשון מחתך הדבור:  כליות יועצות לב מבין לשון מחתך (הדבוּר) פה גומר (ברכ' סא.). —  *בעל לשון, כמו איש לשון:  משחרב ביהמ"ק בושו חברים וכו' ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון (סוט' ט יה).  אמרו לנחש למה אתה נושך באבר אחד וארסך מהלך בכל האיברין אמר להן עד שאתם שואלין אותי למה אין אתם שואלין לבעלי הלשון שעומד ברומי והורג בסוריא (מד"ר דבר' ה). —  הכה את פלוני בלשון, דבר עליו רעות לפני שליט וכדומה:  ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות וכו' ונכהו בַלָּשׁוֹן ואל נקשיבה אל כל דבריו (ירמ' יח יח). —  ומשל:  מות וחיים ביד לָשׁוֹן ( משלי יח כא). —  ואמר בן סירא:  כבוד וקלון ביד בוטא ולשון אדם מפלתו אל תקרא בעל שתים ובלשונך אל תרגל (ב"ס גני' ה יג-יד). — עקרת תחבולות לבב ארבעה שבטים יפריחו טוב ורע וחיים ומות ומושלת בם כליל לשון (שם לז יז-יח). —  ובתו"מ:  לִמֵּד לְשׁוֹנוֹ, הרגילו לדבר כך וכך:  למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז ( ברכ' ד.).  וכן אחיתופל על לשונו נטרד וכו' גחזי על לשונו נטרד ונצטרע (תנחומא מצורע ח).  הכל תלוי בלשון זכה לחיים נתחייב למות עסק בתורה בלשונו זכה לחיים (שם ב).  — ואמר החכם:  חתף האדם תחת לשונו (מבח' הפנינ', השתיקה).  חלק האדם מאזנו לנפשו וחלק האדם מלשונו לזולתו (שם). והלשון שער המצפון ואם הלשון יהיה מופקר ולא ייטיב לשמור מה שיש במצפונים יהיה שער האוצר פתוח (חו"ה, הפריש' ה).  אמר אחד מן החכמים הלשון עט הלב ומליץ הפה ושליח המחשבה (שער השמים ט).  ואמרו החכמים הלשון צעיר הקומה גדול הנקמה ( בן המלך והנזיר ה). —  °הקדים לְשׁוֹנוֹ את לבו, דבר קודם שחשב היטב:  ושתסדרנה (את התפלה) לאט עם הסמוך לה ואל יקדים בה לשונך את לבך כי המעט ממנה עם המצא לבך בו טוב ממהירות תנועות לשונך ברב ממנה כשיהיה לבך ריק ממנו (חו"ה, אהב' ה' ו). —  ואמר המשורר:  אשר  כורת בגרזן יצמח וחבורת חרבות תחיה ולא תחיה חבורת לשון ינגע הלבבות (ר"ש הנגיד, בן משלי מה).  אל כל בני קשת למטרה עמוד אך מלשון איש מי לבבך יעזור, לכל זמן ולכל כאב מרפא ולא אמצא למכת הלשונות מזור (בן המלך והנזיר ה). —  ואמר המליץ בתארו את כח הלשון במליצה:  איש חכם מחכמי ישמעאלים, וממבחר המשכילים, לשונו במליצת ערב נמרץ, ועל פיו חזון השיר נפרץ ( ר"י חריזי, הקד' תחכמ').  בתוך חכי לשון ברק ירוצץ כמו פטיש לבב אימים יפוצץ, ארקע בו פתילי המליצות ומהם שרשרות השיר אקצץ (שם יו). —  °דִבֵּר על לשונו של פלוני, כמו שדבר פלוני, בחפצו ורצונו:  ובראות צוררי כי על לשוני בפה אחד תדבר החבורה, אזי הריק חנית רמח וחרב וגם סגר להלחם סגירה (ר"ש הנגיד, אלוה עז). —  ומ"ר °לְשׁוֹנִים:  וכל לא ימצאו עמי ידיהם ויודו לעצתי בלשונים ( רשב"ג, עטה הוד). —  ומ"ז °לְשׁוֹנַיִם:  ראו נברא אשר ברא לך שוכן בשמים, באזנים ועינים ואפים ורגלים, וברכים וידים ושדים ומתנים, כרעים וכפים חלצים ושוקים, ולשון חד בתוך מסגר ולא תמצא לשונַים, והכין לה שתי חומות שפתים ושנּים (רי"ק, תרג' מבח' הפנינ', ציון ב 99). —  *עָמוּס בִּלְשׁוֹנוֹ, כמו כבד לשון:  שהיה (הנביא עמוס) עמוס בלשונו ( מד"ר ויקר' י). —   לְשׁוֹנוֹ סָרוּחַ, מדבר דברים מגֻנים:  אע"פ שמדבר בלשון הקדש גוי לשונו סרוח (שם במד' כ). —  ועצם הדברים שאדם מוציא מפיו בלשונו, ובכלל דבור, Rede; parole; speech:  אדני יי' נתן לי לְשׁוֹן למודים (ישע' נ ד).  כי יאלף עונך פיך ותבחר לְשׁוֹן ערומים (איוב יה ה).  לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לְשׁוֹן תרמית (צפנ' ג יג). —  ב)  כלל כל המִלִּים שבהן אדם מדבר לחברו ומודיע לו מחשבותיו, Sprache; ;langue; ;language:  מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש לִלְשֹׁנוֹ למשפחתם בגויהם (בראש' י ה).  אלה בני חם למשפחתם לִלְשֹׁנֹתָם בארצתם בגויהם (שם כ).  ישא יי' עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לְשֹׁנוֹ דבר' כח מט.  הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאם יי' וכו' גוי לא תדע לְשׁוֹנוֹ ולא תשמע מה ידבר (ירמ' ה יה).  בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לְשֹׁנוֹת הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכר' ח כג).  וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כִּלְשׁוֹנוֹ להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כִּלְשׁוֹן עמו (אסת' א כב).  ואל היהודים ככתבם וְכִלְשׁוֹנָם (שפט' ז ה).  וְכִלְשׁוֹן עם ועם (נחמ' יג כד).  וללמדם ספר וּלְשׁוֹן כשדים (דני' א ד). —  ובתו"מ:  אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קריאת שמע ותפלה (סוט' ז א).  כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות (ספרי דבר' שמג).  בו ביום גזרו על פיתן (של היונים) ועל גבינתן וכו' ועל לשונן ועל עדותן ( ירוש' שבת א ג ג).  שמע בכל לשון שאתה שומע (ברכ' יג.).  בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם (ערוב' נג.).  כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות (שבת פח:).  אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה וכו' ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן (סנה' יז.).  שיהיו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת (מד"ר דבר' א).  שעירבב הקב"ה את לשונם (של אנשי דור הפלגה) ולא היה אחד מהם יודע לשון חבירו (תנחומא נח כח).  היה הקול (מהר סיני) יוצא ונחלק לשבעה קולות ומשבעה קולות לשבעים לשון כדי שישמעו כל האומות וכל אומה ואומה שומעת קולו בלשון האומה (שם שמות כה). —  ומצוי מאד בסהמ"א:  כי הלשונות הן מוסכמות על חתוך נעימות הקול וסדר הנעימה על הדבור (אבו סהל, פי' יציר' לט.).  האתה רואה שהלשונות קדומות אין להן תחלה (כוזרי א נד).  אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו (שם ב עד). —  ואמר המשורר:  ובנות עדינות הגלו ממדינות, ממטות רעננות ומנוחות שאננות, ונפזרו בינות עם לא בינות, בלעגי שפה ובלשונות שונות, אך שמרו אמונות בם היו אמונות ( ר"י הלוי, יונה נשאתה). —  לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, לשון העברית:  ואלו נאמרין בלשון הקדש מקרא ביכורים וחליצה וכו' (סוט' ז ב).  מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד וכו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקדש היו אומרים (יבמ' יב ו).  כה תאמר אל בני ישראל בלשון הקדש (מכי' יתרו ט).  כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר לשון הקדש וכו' יהא מבושר שבן העולם הבא הוא (ירוש' שקל' ג מז ג).  יש להם (לבני האדם) במקור נדפס בטעות:  "(להשדים)", הערת פב"י. דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת (חגי' טז.).  ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש (סנה' כא:).  מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש (שם צז:). —  לשון סורי, לשון ארמי, לשון יונית, לשון פרסי לשון מדי:  שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך (ירוש' סוט' ז כא ג).  לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי ( שבת יב:).  בלשון יונית קורין לכלב למס (שם סג:).  בלשון יונית קורין לאחת הן (מו"ק כח.).  בא"י לשון סורסי למה אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה אלא או לשון הקודש או לשון פרסי (סוט' מט:).  התירו שיכתבו בלשון יונית (מד"ר דבר' א).  בנוהג שבעולם מדיי נושא פרסית היא מדברת בלשון מדי פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון פרסי (שם אסת', וישלח ספרים). —  לשון דרומית:  ר"א בר כהנא אמר לשון דרומית הוא אבל ברם (מד"ר בראש' צא). —  *לשון עברי:  יי' מסיני בא זה לשון עברי וזרח משעיר למו זה לשון רומי הופיע מהר פארן זה לשון ערבי ואתא מרבבות קדש זה לשון ארמי (ספרי דבר' שמג).  בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי (ירוש' סוט' ז כא ג).  אמר ר' יהודה הלוי בר"ש בלשון עברי שמו יין ובלשון ארמי שמו חמר (תנחומא שמיני ז). —  °ולשון עברית:  כי יש בלשון עברית נפילה בלשון ליוו (מנחם, ערך גר ).  וזה הוא חרבן לשון העברית (תשו' דונש על רסע"ג, סימן א)., —  ואמר המשורר:  זרה לשונם מלשון עברית ולא לשפת יהודית היתה מכרת, חצים מדבר באדומית וחצי בלשון בני קדר אשר קודרת (רשב"ג, הענק ז-ח).  תרתי בלבי לעשות ספר בסוד דקדוק שפת קדש היות נבצרת, אולם בדעתי כי לשון עברית לבד מכל הלשונות היא לטוב נכרת שם כג-כד.  ובכן דעו יתרון לשון עברית אשר היא מלשון כל עם ועם יותרת ( שם לח). —  °ולשון עבר:  ואיך יעלה בדעת שידומה אצלם כי הלשונות אשר היו לפניהם כחמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה (כוזרי א מט). —  *לְשׁוֹן תורה, לשון עברית של המקרא, לְשׁוֹן חכמים, זו של המשנה וכו':  הגלה הקב"ה את ישראל לבבל וכו' מפני שקרוב לשונם ללשון תורה (פסח' פז:).  לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן (חול' קלז:).  וכן דרכו של לשון חכמים שמחסרין את העי"ן והחי"ת (ר"נ גאון, ערוב' סג.).  תער ומספרים משונים מעט זה מזה יש שינוי בין לשון תורה ובין לשון חכמים כי תער של תורה בלשון חכמים מספרים (ערוך, ערך ננסטר). —  *לשון משנה:  מהו רדנו לשון משנה הוא הרודה פת חמה (מד"ר במד' א). —  °לשון ישראלים:  ובניכם מאמוני וחבקו לשון זרים, אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים, העבידו ללשון קדר לשון ישראלים, ואמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים (ר"י חריזי, הקד' תחכמ'). —  *בַּעַל לָשׁוֹן, מי שיודע לשון מהלשונות:  ר"ח בשם ריב"ל (אמר) חיזרתי על כל בעלי לשונות לידע מהו דיאתמון ולא אמר לי אדם דבר (ירוש' ב"ב ח יז ג). —  °חכמת הלשון:  ואל תטריד לבך בדבר מן החכמות אלא מה שתתכבד בו אצל אנשי דורך וכו' כחכמת הלשון ותוכן המשקל ושרשי הדקדוק והשיר (חו"ה, יחוד המעשה ה). —  °שמוש הַלָּשׁוֹן, עי' שִׁמּוּשׁ. —  ובהרחבה, כנוי לאומה:  לקבץ את כל הגוים וְהַלְּשׁוֹנוֹת ובאו וראו את כבודי (ישע' סו יח).  ובתו"מ:  שכל אומה ולשון ששלטה על ישראל שלטה מסוף העולם ועד סופו (מכי' בשלח ב א).  אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות וכו' אין כל אומה ולשון שולטת בהן (ערוב' נד.).  אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם (כתוב' סו:).  לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן (ע"ז ה.).  כל אומה ולשון תסגוד לאלהיה (מד"ר ויקר' ו). —  ג) *דרך הדבור בלשון מן הלשונות:  חליל ונבל יעריבו שיר ומשניהם לשון ברה (ב"ס גני' מ כא).  דברה תורה כלשון בני אדם (ברכ' לא:).  ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדר' ל:). —  *לָשׁוֹן נְקִיָּה, שאין בה דבור מגֻנה:  ראוה מדברת עם אחד וכו' מהו מדברת נבעלת ולמה תנינן מדברת לשון נקי (ירוש' כתוב' א כה ג).  רב אמר אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת בלשון נקייה (שם ח ל:).  לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ( פסח' ג.).  (כתוב) ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (מד"ר בראש' ע).  אל תתן את פיך לחטיא את בשרך בלשון נקי דברה תורה אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותגע בה (תנחומא' מצור' א). —  ולהפך, לָשׁוֹן מְטֻנף:  מה שאנו רוצין לעשות באותן אנשים (משכב זכור) נרע לך לשון מטונף ( תנחומא וירא יב). —  °לָשׁון צח:  גדיל קרי המפה על שם שארוגה ולשון צח הוא (רשב"ם ב"ב נז:).  קם על רגליו ואמר בלשון צח ונכבד הנני אומר גוזר וגו' (בן המלך והנזיר ד). —  ועי' עוד צח. —  °צחות הלשון, עי' צחות. —  *ונוסח הדברים:  בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי (סנה' ו ה).  שאדם חייב לומר בלשון רבו ( עדי' א ג).  ובלשון הזה אמרו לו עקיבא עקיבא נחמתנו ( ספרי דבר' מג).  כלשון הזה אמר לו ר' ישמעאל עונש האחרון מרובה יותר מן הראשון (תוספתא שבת יג ד).  בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שראב"ע שרוי בתוכו (חגי' ג:).  בלשון הזה אמר בן עזאי חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את ר"ע (נדר' עד:).  אמר ר' אייבו אפילו אדם פרוץ אינו אומר כלשון הזה כך היה יעקב אומר הבה את אשתי ואבוא אליה (?ד"ר בראש' ט). —  °ונוסח הדברים הכתובים באופן מהאופנים בספר:  הכי גרסינן לה בתורת כהנים אמר ר' יהודה וכו' ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי (רש"י ב"מ קד.).  יש בספרים ב' לשונות ורש"י פירש לשון שני של ירושלמי ( תוספ' תמור' ט:). —  ומצוי מאד בסהמ"א הדבור:  וזה לשונו, ובר"ת וז"ל, כשמובאים דברים בעצם הנסח שהם כתובים במקומם. —  ד) *במשמ' ענין, דבר שנאמר:  אי מה שנה אחד מי"ב בה אף חדש אחד מי"ב בו וכו' הא אם אמרת כן כבר הלבנה באמצע הרקיע הא אין עליך לומר כלשון האחרון (שגם חדש הוא אחד מי"ב בו) אלא כלשון הראשון (שרק שנה אחד מי"ב בה) (מכי' בא ב).  לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או הרי זו אזהרה לגונב ממון וכו' הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון הרי זו אזהרה לגונב נפש ולא אזהרה לגונב ממון (שם יתרו, בחדש ח).  יין זה מזוג שכר זה חי או אינו יין זה חי ושכר זה מזוג ת"ל ונסכו יין וכו' חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי (ספרי במד' כג). —  ובמשמ' מלָּה:  מיין ושכר יזיר והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה שתי לשונות  כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה קמיצה היא הרמה הרמה היא קמיצה עמוקה היא  שפלה שפלה היא עמוקה אות הוא מופת ומופת הוא אות אלא שדברה תורה שתי לשונות (שפט' ז ה).  לשונות כפולות הן (הלוך הלכת, נכסף נכספת, גנב גנבת) התורה דברה ריבתה כדרכה (ירוש' שבת יט יז.). —  ה) *משמ' מלה מן המלים, Bedeutung; sens:  אמר ר' יהושע לא שמעתי אלא שלשית אמרו לו מה הלשון שלשית אמר להם כך שמעתי סתם (פרה א א).  כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת כתב לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה (ירוש' כתוב' ו לא.).  כל הלשונות אדם מזכה חוץ מלשון ירושה (שם).  אין לשון זה ויספו אלא  לשון תוספת (שם סוט' ח כג.).  באומר אחד מכל הלשונות הללו גזרתי (שם נזיר א נא.).  כל הלשונות משמשין לשון נזירות חוץ מלשון קרבן כל הלשונות משמשין לשון קרבן חוץ מלשון נזירות (שם ב נא ד).  אין נא אלא לשון בקשה (בבלי ברכ' ט.).  אין ישא אלא לשון שבועה (שבת קכ.).  כי משמש בארבע לשונות (ר"ה ג.).  אין דרור אלא לשון חרות (שם ט:). שכר לשון שתייה לשון שביעה לשון שכרות (סוכ' מט:).  כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער (מגי' י:).  א"ר אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע (תענ' ו:).  עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים (וחכמים סוברים) אין בלשון הזה לשון קנקנים (כתוב' קח:).  אין קינוי אלא לשון התראה וכו' ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה ( סוט' ג.).  א"ר יוחנן אין טחינה אלא לשון עבירה (שם י.).  אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן (ב"ב קעד.).  אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע (נדר' יו.).  ת"ר אם בחקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים (ע"ז ה.).  אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער (סנה' קו.).  ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים ואמר לי רפידים שמה (בכור' ה:).  אין הלשון הזה ויקר אלא לשון טומאה (מד"ר בראש' נב).  ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין הלשון הזה (שכתוב ותרא שרה את בן הגר וכו' מצחק) צחוק אלא לשון שפיכות דמים (שם נג).  (כתוב) אשא דעי למרחוק וכו' א"ר מאיר הלשון בזה משמש שתי לשונות לשון שירה לשון דבר (שם ויקר' יד).  אמר ר"א בן יעקב הלשון הזה (של תשואות) משמש שלשה לשונות צרות מרגשות אפלה (שם איכ', פתיח').  אמר ר' יוחנן דבור זה (של שועה) משמש שלשה לשונות זעקה שועה נאקה (שם).  מהו לשון הנני לשון ענוה לשון חסידות (תנחומא וירא כב).  ואין מחץ אלא לשון הריגה (שם חיי שרה ג).  אין לשון אשיתך אלא לשון הבדלה (שם משפט' יז).  ואין תכסוף אלא לשון תאוה (שם תצוה ב). —  ומצוי בסהמ"א:  כולם לשון הקפה וסיבוב (מנחם, ערך זר ה).  וחֲדשים פתח לשון חידוש אֳניה קמץ ספינה אֲניה לשון אנינות וחֳרבות קמץ לשון חרבן (תשו' דונש על רסע"ג, סימן ב).  לו מתחלק לענינים הרבה יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי וכו' ויש לו משמש בלשון אולי וכו' ויש לו משמש בלשון שמא (רש"י בראש' ל יה).  אין מתאוננים אלא  לשון עלילה (הוא, במד' יא א). —  *לשון נופל על לשון, כשבאות שתי מלים דומות קצת בשתי משמ' מתחלפות:  שמעת מימיך אומר גיני גיניא אנתרופי אנתרופי' גברא גברתא אלא איש ואשה למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה ( מד"ר בראש' יח).  אמר (משה) אם אני עושה אותו (את הנחש) של זהב אין הלשון הזה נופל על לשון זה של כסף אין לשון הזה נופל על לשון הזה אלא הרי אני עושה אותו של נחשת לשון נופל על הלשון ( שם לא). —  ובסהמ"א:  ואמר חלקי ואמר חלקך לשון נופל על הלשון (רד"ק ישע' נז ו).  ויותר הדעת נוטה עם הקרא המועד שבת והשבוע שבת עם ההשלמה שלא יהיו שמות שבת הנאמרים בענין זה לשון נופל על לשון אלא מהכרח רב כשלא יהיה דרך לכלול אותם בענין אחד (ר"א הקראי, ג"ע, חג השבוע' ב). —  ו) בדקדוק, *לשון זכר, לשון נקבה:  והיה השדה בצאתו מגיד שהשדה קרוי לשון זכר (ספרא בחקתי א).  ודרך לשון נקבה הוא (קדוש' כ:).  הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע (זבח' מג:), ומצוי מאד. —  *לשון יחיד, לשון רבים:  כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים וכו' האמורות בלשון יחיד כנגד עצמו האמורות בלשון רבים כנגד ציבור (פסח' קיז.).  הללו (הקללות שבת"כ) בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו (שבמשנה תורה) בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן (מגי' לא:).  הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים ונאמרה טומאה בלשון יחיד (זבח' מג:). —  °לשון כבד, לשון קל, לשון הפעיל, וכדומ':  שיש לשון קל ויש לשון כבד כמו שובר ומשבר (רש"י שמות א יג).  כל אלו לשון הפעיל את אחרים (שם כ).  ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו כלשון תפעילו (שם טז ז). —  ז) *לָשׁוֹן הָרַע, דברים רעים שאדם מספר על חברו, Verleum-dung; calomnie; slander:  מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע (ערכ' ג ה).  לא תשא שמע שוא הרי אזהרה למקבל לשון הרע (מכי' משפט' כ).  על אלו דברים נפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לו בעוה"ב על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל לשון הרע כנגד כולם (תוספתא פאה א ב).  שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע ( שם נגע' ו ז).  את מוצא שכשמעל עכן בחרם התחיל יהושע מפייס לפני הקב"ה ואומר רבש"ע הודיעני מי זה האיש אמר לו הקב"ה איני מפרסם כל בריה ולא עוד אלא נמצאתי אומר לשון הרע אלא לך והעמיד את ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות (ירוש' סנה' ו כג:).  כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים (פסח' קיח.).  על מה קטורת מכפרת על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי (יומ' מד.).  אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע (תענ' ז:).  כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו (סוט' לה.).  ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע (שם מב.).  כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר (ערכ' יה:).  על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים וכו' ועל צרות העין (שם יו.).  כל כלי זיין מכין במקומן וזה (החץ) מכה מרחוק כך הוא לשון הרע אמור ברומי (והורג) בסוריא וכו' כל מי שהוא מקבל לשון הרע אע"פ שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס עדיין הוא בוער מבפנים (מד"ר בראש' צח).  שגלוי היה לפני הקב"ה שהן באים ואומרים לשון הרע על הארץ (שם במד' יו).  כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלמין ברעה (שם).  מה ראה ליפרע מהם בנחשים לפי שנחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל ולא למדו ממנו אמר הקב"ה יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה ויפרע ממספרי לשון הרע (שם יט).  ראה כמה קשה כחו של לשון הרע שנצטוו לבנות ביהמ"ק ובשביל שהיה הדור בעלי לשון הרע לא נבנה בימיהם (שם דבר' ה).  המספר לשון הרע חמור מן העושה מעשה שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לה"ר (תנחומא בראש'ח).  קשה לשון הרע שהביא מיתה על אדה"ר שעמד נחש ואמר לאדם וחוה כי יודע אלהים וכו' שמן האילן הזה אכל כשברא את עולמו (שם).  וכן ביוסף לא הגיעוהו כל אותן הצרות אלא על לשון הרע שספר על אחיו ( שם וישב ז).  מי שהוא מדבר לשון הרע בחבירו הצרעת באה עליו (שם מצורע ו).  גסי הרוח ומספרי לשון הרע ומדברי נבלה וחכמים בעיניהם (דא"ר ב).  אם שמרת פיך מלשון הרע תהא כל ימיך בשלום (דא"ז ט). —  *לשון שלישית, כנוי ללשון הרע:  למה נקרא שמו של לשון הרע לשון שלישי שהוא הורג שלשה שאמרו והמקבלו ושנאמר עליו (מד"ר דבר' ה). —  *אֲבַק לשון הרע, לא לשון הרע ממש, אלא דומה לזה:  שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בבכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ולה"ר לשון הרע ס"ד אלא אבק לשון הרע ( ב"ב קסה:).  וההפך לָשׁוֹן טוֹב:  בקש (הפה) לעסוק בתורה לספר לשון טוב להלל לשבח להתפלל לומר שירות אומר (תנחומ' תולד' יב). —  ח) בדברים לא בע"ח, כל מה שדומה קצת בצורתו ללשון; לְשׁוֹן יַם;  שטח של מים צר וארוך שנכנס בתוך היבשה:  וגבול לפאת צפונה מִלְּשׁוֹן הים מקצה הירדן (יהוש' יה ה).  והיה תוצאותיו הגבול אל לְשׁוֹן ים המלח צפונה (שם יח יט).  והחרים יי' את לְשׁוֹן ים מצרים (ישע' יא יה). —  ובתלמ':  לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת (ערוב' יב.). —  לְשׁוֹן אֵשׁ:  כאכול קש לְשׁוֹן אש וחשש להבה ירפה (ישע' ה כד). —  לְשׁוֹן זָהָב, חתיכת זהב ארוכה וצרה:  ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף וּלְשׁוֹן זהב אחד חמשים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם וכו' ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לְשׁוֹן הזהב (יהוש' ז כא-כד). —  *לָשׁוֹן של ארגמן:  מצא פירותיו מפוזרין וכו' ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו ( ב"מ ב א).  טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ובמוכין (שבת מח.).  דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר ולשונות של ארגמן (ב"ב יט.).  מעשה בהורקנוס בנו של ר"א בן הורקנוס שהיה קושר תפיליו בלשונות של ארגמן (מנח' לה.). —  *לָשׁוֹן של זהורית:  שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח (שבת ט ג).  מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו 2 ודחפו לאחוריו (יומא ו ו).  כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה לשון של זהורית מלבין (ירוש' שם ו מג ג). —  *לָשׁוֹן של תכלת:  המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות חוטין כשרין (ערוב' צו:).  מעשה בתלמידו של ר"ע שהיה קושר תפיליו בלשונות של תכלת ( מנח' לה.). —  חלק מחלקי המטה:  מלבן שנתנו על לשונות וכו' גדד שתי לשונות לוכסן גדד שתי כרעים לוכסן (כלים יח ד-ה).  מיטה שעשה שתי לשונות שלה מלווחין מרוח אחת (תוספתא כלי' ב"מ ח ו). —  °ובבגדים:  כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין (רש"י שבת קיא:). —  °לָשׁוֹן המאזנים, כעין שבט של ברזל קבוע בבד המאזנים ונוטה לכאן או לכאן ומורה אם המשקל מכֻוָן:  ולשון הנפש מאזנים חק שהיא עומדת באמצע כאמת ומשפט מכריע בינתים (ר"י ברצלוני, פי' יציר' 207).  נפש של מאזנים הוא ברזל החלול שהלשון קבוע בו וכו' וקנה הוא הקנה שלשון קבוע באמצעיתו ושתי המיתנות תלויין בראשיו (רשב"ם, ב"ב פט.).  והחוט שהמאזנים תלויים בו יהיה ארוך שלשה טפחים כדי שיהיה האויר על הלשון ג' טפחים (טוחו"מ רלא יז).  פלס הוא מה שתופס השוקל שלשון המאזנים בתוכו (מ' אלדבי, ש"א ז).  שהמאזנים יש לה כף מכאן וכף מכאן ולשון באמצע (עמה"מ, עולם התהו כט). —  °לשון הלהב:  וכאשר באנו אל השוק מצאנו צלי אש תאוה לעינים, יושב בין תנור וכירים, וכו' ולשון הלהב בשל נתחיו, ורתח רתחיו (ר"י חריזי, תחכמ' כא). —  י) °בצרוף עם שם אחר, כנוי לקצת צמחים ופרחים:  לשון השה3:  ראוי שתתחיל בו ברטיית העין במקררים בהסחיטות כמו סחיטת לשון השה וסחיטת עלי חלפי ( קאנון ג ג א ח).  ומי לשון השה עם עלהו ועם שרשו (שם יד ב ד).  והניח עליה תחלה ענפי גפן וענפי הסנה ולשון השה ואחר זה תערב בהם המרטיבות ומעט דבש (פרקי משה ט). —  לשון השור4:  אם יושם העשב הנקרא לשון השור ביין וישתה יחדש לשותהו שמחה (ראב"ט, ספ' הנסיונות ה א).  וישים על בטנו תחבשת מקמח שעורים שנתבשל במים עם עשב הנקרא לשון השור (מ' אלדבי, ש"א ד).  כי העשב הנקרא לשון שור אם ישתה אדם מהמיץ שלו או יאכל ממנו בכל בקר יחזק הזכרון (ר"א מודינא, לב האריה א ו). —  לשון הכלב5 (מעשה טוביה, ערוג' הבשם, ערך צינו גלוסו).

*אותיות. —  דִּבֵּר וכו', עי' במקומו. —  *בַּלְשָׁן, כנוי לבעל לשון. —  °בַּלְשָׁנוּת. —  °דקדוק. —  °הברה, הברת האותיות, המלים. —  זָר, לשון זרה. —  °טהרת הלשון. —  כָּתַב וכו' עי' במקומו. —  *לַעַז. —  *לָעַז. —  מאמר. —  מבטא. —  מִדְבָּר. — °מֶחְוָה. —  °מלאכותית, עי' זה הערך. —  מִלָּה, מִלִּים, מִלּוֹת, —  §מִלּוֹן, ספר נקבצו בו כל המלים שיש בלשון. —  §מֻֻנַּח, מֻנָּחִים. — נָכְרִיָּה, לשון נכריה. —  עִלֵּג, —  °עלגות. —  שׂיח. —  שׂפה.