1, שזו"נ, סמי' מַגַּל, — כעין סכין עקומה של ברזל, ופיה פגומה, לקצור בה השבלים, Siechel; faucille; sicle: שלחו מַגָּל כי בשל קציר (יוא' ד יג). כרתו זורע מבבל ותפש מַגָּל בעת קציר (ירמ' נ יו). — ובתו"מ: תלש מלא קומצו הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעה"ב תוך היד ותוך המגל לעניים אחר היד ואחר המגל לבעל הבית (פאה ד י).  קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה (שבי' ד ו).  ואין מבקעין (עצים) לא בקרדום ולא במגירה ולא במגל אלא בקופיץ (ביצ' ד ג). פיאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא  יכו איש את רעהו (פאה ד ד).  אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו (יומ' כג.).  — *מַגַּל יד, קטן ופיו חלק, *מַגַּל קציר, יותר גדול ופיו פגום: אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה (שבי' ה ו).  השוחט במגל יד בצור ובקנה וכו' ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר (חול' א ב).  הסייף והסכין והפגיון  והרומח מגל יד ומגל קציר וכו' (כלים יג א). — ובהשאלה: אמר לו הקב"ה לגבריאל מגלך נטושה אמר לפניו רבש"ע נטושה ועומדת מששת ימי בראשית (סנה' צה:).