1, ש"ז, — עִכּוּב, עצירה, Aufholten; arrêt, restrain: ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדח כי לא מוּעָף2 לאשר מוצק לה (ישע' ח כב-כג).
1 פקפקו החכמים במקורו ומשמ' בדיוק, ועי' הערה לקמן.
2 ת"י במשמ' עיפות ולאוּת, וכך רש"י. ורד"ק במשמ' חשך, כמו ארץ עפתה, וכך רוב החדשים, והמלה מוצק פרשו הקדמונ' והחדשים במשמ' מצוקה, ולא מצאו באור מספיק שיתן להמליצה כונה טבעית לפי הענין. וכבר גזר אחד החדשים כי אין למצוא באור לחלק זה של הכתוב. ונראה כי המלה מועף נגזרה מן שרש ועף שהיה בלשון שהוא השרש וקף وقف בערב', ושמש כמו בערב' במשמ' עכב בעבר' המאוחרה, שגם הוא אינו אלא חלוף שתי אותיות וסרוס מהשרש ועף, וקפ, ומשמ' האמתית של המלה מועף היא עכוב ועצירה בדבר. והמלה מוצק שלאחריה היא בינו' מן שרש וצק, יצק, המקביל לשרש קצ'י قضى בערב', דומה לשרש קצה בעבר', במשמ' קצב, גזר גזרה, והכונה במליצת הכתוב: כי אין יותר עכוב למה שנקצב לה, שנגזר עליה, הפעם.