*, ת"ז, לנק' מוּעֶטֶת, מ"ר מוּעָטִים, מוּעָטוֹת, — שאינו הרבה, wenig; peu; small: נאמנין על הירק החי ואין נאמנין על המבושל אלא א"כ היה לו דבר מועט (פאה ח ד). מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות נכסים מרובים ואוכלים מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין זה וזה מועט על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף (חגי' א ה). סד אדם כל ביתו בסייד ומשייר בה דבר מועט זכר לירושלם עושה אשה כל תכשיטה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם (תוספתא ב"ב ב יז). בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית (ירוש' שבי' ג לד ג). לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה (ברכ' סא.). יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין ולפיכך שוהא אכילתו במעיו ג' ימים (שבת קנה:). ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור (יומ' לח:). מתנה מרובה, מתנה מועטת (גיט' יד.). וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות (ערכ' ל:).