1 עי' הערה לקמן.

2 נתחבטו בפרוש מלה זו כל הקדמונ' והחדשים ולא מצאו דבר מישב את הכתוב במליצה טבעית לפי הענין.  השבעים ראו במלה זו דבר כעין חרטה וחשבו החדשים שהם קראו לנחם במקום למחות.  המדרש פרש:  דברים שהם מחיית מלכים (מד"ר במד' י)..  הפשיטתא תרגמה למאכלתא דמלכא, כנראה במשמ' כליון, וכך גם ולג' delendas reges.  רש"י לא פרש.  ראב"ע:  למחות דרכי המלכים כלומר שלא יהיה מנהגך לשנות מנהגי המלכים.  וכן רד"ק:  כלומר להשחית דרכי המלכים וענינם.  ע"כ.  אך זו מליצה דחוקה ורחוקה ולא-טבעית מאד.  קצת יותר בענין טבעי פרש ת"י:  לבנת מלכין, אלא שאין לברר אם באמת כך היתה הנוסחה לפניו לבנות במקום למחות, או זה רק פרוש להמלה למחות, ושערו קצת החדשים כי אולי היתה הנוסחה לאמהות, והכונה לפילגשים.  והסכימו רוב החדשים בעצם הדבר שהכונה במלה למחות היא לפילגשים, אלא שקצתם אמרו שצריך לקרוא למֹחוֹת וקצתם לממחות, והכונה הנשים המוחות את המלכים, ר"ל מאבדות אותם.  אבל מליצה זו בודאי איננה פחות דחוקה ולא-טבעית מהמליצה לפי פרוש הקדמונ'.  יותר פשוטה וטבעית היא המליצה לפי ת"י לבנות מלכים, או כמו הגהת א"ב אהרליך:  לְלַחְנוֹת, מ"ר מן לְחֵנָה, פלגש.  ואולם גם זה אינו מרפא את הכתוב רפואה שלמה, יען מלבד הצרך בהגהה בנוסחה המסורה עוד קשה הכפל המיותר לגמרה הואיל ואינו מוסיף כלום על האמור קודם:  לנשים, שהוא יותר כללי, והכפל פלגשי המלכים רק מחליש את כח המליצה.  מליצה טבעית קצת נותן פרושו של דונש שגזר למחות מן עולות מחים, וסיים דבריו וז"ל:  הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לטוב הטעמים וימיך ושנותיך תבלה בנעימים.  אבל, גם טעמו של דונש אינו טוב הטעמים, כי רחוק הוא שיקראו מעדני מלכים בכלל ע"ש אילים שמנים, וגם זה מחליש את המליצה.  יותר נאה לפי הענין הכונה שנתנו רסע"ג וריב"ג לשתי המלים למחות מלכים.  רסע"ג פרש למחות במשמ' הכה ומלכין במשמ' עצה כמו מילכא בארמ' ומלשון וימלך עלי לבי בעברית, ותרגם:  לצ'רוב אלשהואת, ע"כ, ובעברית:  למיני התאוות.  וכך ריב"ג:  לצ'רוב אלאהוא' ואלשהואת ואלארא' אללהויה, ובעבר':  למיני הנטיות והתאוות והמחשבות המשחקיות, ר"ל בכלל לתאוות ומשחקים.  אלא שפרוש המלים למחות מלשון הכאה במשמע' אופן (לפי הלשון הערבית) ומלכין במשמ' עצה, ובכונה לתאוות ומשחקים, הוא דחוק, אבל בעצם כונת המליצה חוש הלשוני של רסע"ג וריב"ג עמד להם לכון כאן להאמת שבחצי השני של הכתוב הזהירה האם את בנה המלך שלא יתן את נפשו לכל מיני משחקים ושעשועים רעים המטרידים את המלכים ומפנים את לבם מחובותיהם בהנהגת המלוכה בדעת וצדק, ומושג זה של משחק ושעשוע נאמר כאן בהמלה למחות.  כי בערב' משמש במושג זה השם להו  لهو, אך יש גם השם הנא  هنا במשמ' זו, אמר אבן שידה:  (בערך להו): הנא אללהו, ואנשד אלאצמעי וחדית' אלרכב יומ הנא, ע"כ, ובעבר':  הנא הוא להו, ואמר המשורר אלאצמעי:  ודבר הפרשים ביום המשחק.  מזה נראה כי במושג זה משמשים הצרופים הקרובים זל"ז להו וגם הנא, וגם ה ח משמשות בערב' שתיהן זו תחת זו בהמלה מזח-מזה  مزح - مزه במשמ' צחוק ולצנות, ואפשר שבאחת הלשונות שמש במשמ' זו הצרוף מחה הקרוב להצרוף להו.  ועוד יש לאמר כי השם מחה אינו משקל פעה, אלא משקל מעה, ר"ל כי מ מחה אינו פ"פ אלא   מ השמוש של משק' מפעל, ופ"פ של מלה זו היא  ל  ומחה הוא במקום מלחה ונבלעה הלמד כמו למד לקח במלות מקּח מקּחוֹת,  ומלחה הוא ממש בערב' מלהי  ملهى, במשמ' משחק ושעשוע ונגינה וכדומ'.  אמנם, בעבר' לא מצאנו בודאות לפ"פ נבלעת אלא בשרש לקח ואולי עוד בשרש לתע לפי דעת קצת המדקדקים שאמרו כי ממנו הפעל נתעו.  אך ע"ז יש להשיב שתי תשובות.  ראשית, לא מצינו במה שנשאר לנו מהלשון, אינו ראיה שזה לא היה נהוג במקצת שרשים אחרים בעלי לפ"פ.  ושנית, והוא העקר, רגלים לדבר כי המלה למחות איננה עברית גמורה, ר"ל איננה עברית יהודית וישראלית, אלא עברית אדומית, ויותר בדיוק ישמעאלית.  כי הנה הדברים שבפסקה זו נתיחסו למלך למואל, ולפי הקריאה המקובלה לא נתבאר בגוף הכתוב על איזה עם מלך זה המלך.  חכמי התלמוד, בסמכם על מה שבאה פסקה זו בספר משלי המיוחס לשלמה, אמרו כי הכונה בלמואל להמלך שלמה ודרשו השם למואל שעבר על מצות אלהים.  אך אין זה אלא דרש בעולם.  אחרי השם מלך כתוב אמנם השם משא, אך המלה מלך מֻטעמה באתנח, והשם משא מֻטעם במשרת ומחבר אותו להמלה שלאחריו, ופרשו הקדמונ' שם משא זה במשמ' משא דבר יי' וכדומ', ואמרו כי הכונה היא שהדברים האלה הם משא אשר יסרתהו אמו.  ואפילו השבעים והפשיטא שחברו המלה משא להמלה מלך פרשו בכ"ז השם משא במשמ' הנזכרת ור"ל מלך המשא או משא המלך, וכעין זה רוב החדשים.  אבל, האמת היא, כי הכונה במשא זה היא לשם אחד משבטי ישמעאל שנזכר בתוך שאר שבטי ישמעאל:  ומשמע ודומה וּמַשָּׂא (בראש' כה יד), ונזכר שֵׁם מַשְׁאֻ בכתבות האשוריות לאחד משבטי הערבים הצפוניים (Schra. KAT, 148).  וכבר אמר זאת אחד המפרש' שלנו, הרב מלבי"ם בפרושו, והרגיש בעצם דבר זה כמו"כ אחד ממפרשי העמים (Prof. Wildeboer), אף אמר כי קרוב הדבר שנשמרה לנו כאן פרשה מספרות החכמה של שבט לא ישראלי, והעיר כי האדומיים היו מפורסמים בחכמה (עי' מ"א ה י, ירמ' מט ז, עובד' ח.).  אך מה שאחרים לא הרגישו אולי הוא כי כל פסקה זו כתובה בעצם לשון השבט ההוא ושזהו טעם הזריות הנמצאות בפסקה זו, ולא בלבד שאין צרך להגיה הגהות בנוסחה המסורה, כמו שעושים החדשים כדי להמלט מהזריות האלה, אלא שאסור לנגע בהן, יען אלו הזריות הן הן גופה של תכונת הלשון שבפסקה זו, וכמו"כ אין להביא ראיה מדרכי לשון ארמית שבה שהיא פסקה מאוחרת, כ"א להפך הם עדות קדמותה.  ומבחינה זו בפרט רבת הערך היא פסקה זו, שבה אנו רואים לפחות מקצת צורתה של לשון שבטי ישמעאל והיא מקיימת מה שנראה משמות עצם הפרטיים של השבטים האלה ומשאר רשמים, כי גם לשונם כמו לשון אדום היתה בעקרה אותה הלשון העברית שדברו ביהודה ובישראל אלא בקצת שנויים באוצר המלים ובהדקדוק, ואין מקום יותר לפקפוק החכמים שהזכיר Th. Nöldeke בענין לשון שבטי הישמעאלים (Encyclop. Biblica, T. K. Cheyne בערך Ismaelites). —  השנויים באוצר המלים הם:  בר במקום בן, הרגיל בעבר' שלנו.  מה, מלת הקריאה במשמ' שמע, הטה אזנך וכדומ':  מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי, וכבר העידו המלונים הערבים כי המלה מה مه משמשת בקצת לשונות בני ערב כמו צה صه, במשמ' הסכת, נוחה, וכדומ'.  פעל או נרדף עם שתה, בפסוק:  אל למלכים שתו יין ולרוזנים או שכר, כך הכתיב, והקרי אי שכר, וכבר אמרו כל החדשים שקשה לבאר מליצה זו, וקצתם אמרו שהוא במשמ' תאוה וקצתם שבשו והגהו סבא, אבל באמת הכונה בהמלה או היא שתה, ובפרט שתה הרבה, התמיד לשתות, וחבר לו בערבית עבּ  عبٙ , במשמ' שתה כוסו בבת אחת.  אמר אלג'והרי:  תעבב אלנביד', אלַחַ פי שרבה, הו יתעבב אלנביד' אי יתג'רעה, ע"כ.  ובעבר':  תעבב יין, ר"ל התמיד בשתייתו בתאבון.  הוא יתעבב היין, ר"ל ישתה בבת אחת, בגרגרנות.  וכבר פרש במשמ' זו גם ת"י:  דשתי שכרא.  שׁנה, בפסוק ה:  וישנה דין כל בני עני, שהתקשו קצת החדשים במליצת שִׁנּה דין והגיהו כדרכם, משמש כאן במשמ' נטה.  שרש זה אינו משמש בערב' כמשמ' בעברי', אך שרש ת'ני  ثني ענ, משמש בערב' במשמ' הטה מן, וישנה דין הוא כמו בעברית שלנו הטה דין.  אל בפסוק ח, אל דין, שהתקשו בו המפרשים ורוב החדשים מחקים אותו, הוא צווי ליחיד במשמ' מהר, כמו בערב' אַלּ  اٙلﱠ.  אלג'והרי:  אלּ אלשרעה ואלּ פי שירה ומשיה אד'א אשרע, ע"כ, ובעבר':  אלּ (פרושו) מהירות, ואל בהליכתו (הכונה) מהר.  חלוף, באותו הפסוק, נרדף עם עֹני, ובערב' חֹרפֹ  ح٘رف٘:  ואלחרפ אלאשם מנ קולכ רג'ל מחארף אי מנקוצ אלחט' לא ינמו לה מאל, ע"כ, ובעבר':  חרפ הוא שם משה"ת אדם מחארף, והוא חסר הצלחה והרוחה, אין לו רכוש.  וכונת הפסוק:  מהר דין כל הדלים והמסכנים, כמו בני עני בפסוק ה.  וגם המלה ודרכיך, שהתקשו בה המפרשים והגיהו קצת החדשים ודודיך, ואחרים פרשו במשמ' דרך ארץ, אולי היא במשמ' דרכ  درك בערב' בענין השגה, והכונה שכלך ועסקך.  ובהדקדוק נראה כי היה נהוג בשמות סימן הרבים בנון בסוף, אך אולי רק בהפסק גדול, ולכן בסוף הפסוק מלָכִין ואִלו באמצע הפסוק פעמַים למלכים.  וכמו"כ צווי יחיד דִין במקום דון בעבר' שלנו:  פתח פיך שפט צדק וְדִין עני ואביון.  המלה מרי שלפני המלה נפש (פסוק ו), שהתקשו המפרשים בהרבים אחרי אובד ביחיד ואחריה הפעלים ישתה ישכח ביחיד, ולכן הגיהו קצת החדשים מר, היא באמת יחיד במשק' נקי, מָרִי בעבר' משאית כמו מר בעבר' יהודית.  וכך גם המלה למחות היא מהמלים המיוחדות של לשון שבט משא, שלפי ענין המליצה הכונה בה משחק ושעשועים, ובהיות שבלשון הערבי' משמש במשמ' זו השרש להו, וממנו השם מלהי, יש להחליט כי המלה מחות היא במקום מלחות והיחיד ממנה מלחה, ונבלעה הלמד כמו למד לקח בעבר' שלנו, והיה מנהג זה נהוג בלשון משאית בהלמד גם בפעלים זולתי פעל לקח, אולי לפני האות החכית הגרונית ח כמו בעבר' שלנו לפני אות החכית הגרונית ק.  ועוד בסעיף אחר מהלשון העבר' היה נהוג בה דבר זה באות ל, והיא הלשון הכנענית, למשל השם מלקר מקֻצר תדיר מקר.  בעתנו במקום בעלתנו, וכיוצא באלה (Schrö. Phön. Spr. 100-102).  בעחנא במקום בעלחנא (Lidzb. Nords. Epigr. 393).  וכמעט ממש כמו מחה מן מלחה כך שם הסופר הצידוני המפרסם Moϰoς בכתיבה יונית, והוא מוכו בכנענית מן מלכו (Schrö. שם 104).  וגם בעברית שלנו בעצמה יש מוצאים מנהג זה עוד, למשל במלת עזאזל במקום עזלזל,  קיקלון במקום קלקלון.  ובארמ' גיגלא במקום גלגלא, וכיוצא בזה.  ובאחד מסעיפי הלשון הערבי' הוא לשון אחכילי, אוף במקום אלף, כוב במקום כלב (JAs. 1838, 741).  והנה, לפי הדקדוק שלנו היה צריך לאמר למַחוֹת, אך אולי כך היה דרך לשון משאית להקל גם במקום חסרון אות, או אולי זו טעות בנקוד.  ומלה זו היא אולי החלק הראשון מהשם מְחוּיָאֵל בן עירד בן קין, במשמ' המבוארת כאן, ופרוש השם הוא:  שעשועי הוא אל, או הילד יהיה שעשוע אל.