*1, פ"י, —  כמו *מהא, *מחח, קל לא נמצא.

—  פִע', *מִחָה, מִחָה סיד וכדומ', המס אותו במים שיהיה כמו משקה, auflösen; dissoudre; dissolve:  ושל קברות (מציינים) בסיד וממחה2 ושופך (מע"ש ה א).  אחד האוכל (חמץ) ואחד ממחה ושותה (תוספתא פסח' א יב).  חרדל שלשו מע"ש למחר אמר רב ממחו בכלי אבל לא ביד (שבת קמ.).  כיצד בונין את המזבח מביאין מלבן וכו' ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה2 ושופך וזה הוא מקום יסוד (זבח' נד.).  כלום בראתי אותו (את האדם) אלא מן העפר מי ממחה את העפר המים (מד"ר בראש' כח).  התחיל בוכה וממחה בדמעות מטתו (מדר' תהל', שוח"ט ו).  כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל כל פני השדה ונתנו לתוך כברה שנקביה דקין וממחה3 ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם (רמב"ם, טומא' מת י יב).

—  נִפע', *נִמְחָה, נִמְחִית, —  שמִחוּ אותו:  באו ואמרו לו (לחוני המעגל) כשם שהתפללת עליהם (על הגשמים) שירדו כך התפלל שילכו להן אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועים (תענ' ג ח).  חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות וכו' אם נמחית הרי זה בנותן טעם (תוספתא תרומ' ח כ).  יוצא הוא אדם ידי חובתו ברקיק שרוי וברקיק מבושל שלא נמחה (ירוש' פסח' ג כט ד).  כשם שאי איפשר לה לאבן הזאת להימחות מן העולם כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם (שם תענ' ג סו ד).  אפילו אסטרובולין של רחיים נמחה (במי המבול) ר"י בר סימון בשם ר' יוחנן אמר אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה (מד"ר בראש' כח).  כשלשול הזה שהוא נמחה בצואה (שם נא).

—  הִפע', *הִמְחָה, —  כמו מִחָה:  שהמחה את החלב וגמעו (תוספתא זבי' ה ט).  המחה את החמץ וגמיו (ירוש' פסח' ג כט ד).  המחה הדם וגמעו (שם שבוע' ג לד:).  המחהו (את הלחם) וגמעו (פסח' לה.).  המחוהו (את החלב) באור (נזיר נ.).

—  פָעו', *מָחוּי, —  כמו נמחה:  בשר המת שנתוק והמוהל שקרש הא עודהו מחוי לא (ירוש' נזיר ז לו:). —  ואדם מָחוּי, במשמ' מעוך הביצים:  מחוי היה (הגא) והיה ממונה על הבתולות (מד"ר אסתר, ויפקד המלך).