1 כך לפי הקריאה הרגילה של האשכנז' וכך ג"כ במשנ' מנֻק' נדפסות.  בכ"י עם גוף פרוש הרמב"ם בערב':  מָחַץ, בוקשד':  מָחָץ.  ולא נתברר מקור מלה זו, לוי גזרה מן חצּ  حض בערב', אך אין במשמ' שרש זה בערב' שום דבר שממנו יכול להסתעף מושג כלי קבול משקה.  Fleischer, בהערותיו ללוי, גזרו מן השרש מח'צ'  ݥحض בערב' במשמ' נדנוד ושכשוך הדלי בבור, אך זו הפעולה ג"כ אינה כ"כ עקרית לכלי השאיבה, שבשבילה יגזר מזה הפעל שֵם לכלי השאיבה.  ובאמת בין שמות הדלי בערב' אין שֵם שנגזר מהפעל מח'צ'.  יש אמנם בלשון ערב' שֵם לכלי דומה לזה, והוא מצחאה  مصحاه, ואעפ"י שלפי צורתו הוא משרש צחי  صحى בערב' מ"מ כבר הובאה מלה זו באלנהאיה בערך מצח, אך לפי מה שהשתמשו בה המשוררים הערבים הוא שֵם לכלי שתיה כמו כוס ובפרט מכסף.  והנה רה"ג (כלי' ב ג) אמר בפרוש השם מחץ, וז"ל:  פי' מחץ זה דומה לגת.  ע"כ.  אך קשה להבין מה היתה כונת הגאון בדברים האלה, ואולי יש כאן שבוש וצ"ל:  מחץ זה הוא אחד מכלי הגת.  והרמב"ם שם בגוף הערבי של פרושו אמר וז"ל:  מחץ אניה כבירה מנ פכאר והי אלתי תערף פי מצר באלמאג'ור ופי אלגרב יסמנוהא קצריה ולהא טרף שבח מקבצ', ע"כ, —  ובעבר':  מחץ הוא כלי גדול מחרס והוא אשר יקרא במצרים אלמאג'ור ובמערב יקראוהו קצריה ולו קצה דומה לבית יד.  ובמשנה פרה ד ה הוסיף עוד וז"ל:  ולה פי קאעה תקעיר, ע"כ, —  ובעבר':  ובקרקעיתו קערורית.  אך מהמאמר:  הגת והמחץ והמשפך, וכמו"כ מהמאמר:  אם היה זולף במחץ וכו', נראה ברור, כי המחץ הוא כלי שמשמש לשאב בו מהגת לערות דרך המשפך אל החביות.  וכבר רשמו חל"א שרש מחץ במשמ' ערה מכלי אל כלי (דל', מלון לשון אשור', דף 400 ע"ק ג).