, ש"ז, מ"ר מְחָצִים, מה שנמחץ ונרדף עם פצע:  ביום חבש יי' את שבר עמו וּמַחַץ מכתו ירפא (ישע' ל כו). —  ואמר הפיטן:  חבוש שברי ומחץ מכתי וסוככני בשלומך הגדול (תפל' רסע"ג, רפאני).  לכל תכלה יש קץ ואין קץ לפרצי, כלו שנותי ואין מתום למחצי, שכנתי בגלות טבועה בבוצי (רשב"ג, שביה עניה).  מחוציך חלץ וחבש מחציהם, נחץ פזורים וקבץ נפוצותיהם (ר"י אביתר בן אביתור, יוצר נשיה, מחז' אויניון).  חלץ אותם ה' ממחץ, חוש ובא ושא קול נחץ, למה קודר אלך בלחץ (שלמה בר מנח', סליח' שלש עשרה).  למודיך מחץ שבר תחבוש, עבוד עבודתך שכם אחד תכבוש (ר"ש הבבלי, אמרנו נגזרנו, סליח' צו"ג).  ירינו בימי קדם ברב כח חצינו, וכשסע הגדי שסענו שחצינו, ועתה נרפינו ולא נרפא מחצנו, למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו (אחזתי בסאתי, סדור תימנ' ליוה"כ).  רפא מחצם וחבוש את כאבם, כי בשבי נשבר לבם בקרבם (ר"י נג'ארה, יוסד עוז). —  ואמר המליץ:  פלגיה נהרים, ומימיה מים אדירים, מרפים כל מחץ ומחלה, ומעלים רפואה ותעלה (ראב"ע, אגר' חי בן מקיץ).  ושימוהו באחת המצודות בלחם צר ומים לחץ, עדי ימות בלי פגע ובלי מחץ (ר"י חריזי, תחכמ' יב).  אני בעזרת האל ארפא מחצים, ואגדר פרצים, ואחבש מעצבים, ואשקיט מכאובים (שם ל). —  ובהשאלה °מַחַץ העֹני:  הייתי בקצת זמני במחץ העוני מחוץ, ובמשעול הדאגות לחוץ (עמנ', מחבר' יג).