מַכּוֹשׁ

*, ש"ז, — א) שה"פ מן נכש: (המודר הנאת מאכל מחברו) משאילו קרדום וכו' בקורדום של מכוש (ירוש' נדר' ד א). שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד (ב"ב נד.). — ב) הכאה סתם בפטיש וכדומ': לא נצרכה (שהעושה ע"ז לנכרי מותר לקבל ממנו שכר) אלא במכוש אחרון (רבה בר עולא, ע"ז, יט:). — ובסהמ"א: אימת נקראת עבודת כוכבים במכוש אחרון בשעת גמר מלאכה (ר"ח שם)מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה (תוספ' שבת קב:). שאינה נאסרת (העבודה הזרה) עד שתגמר ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה (רמב"ם, הלכ' עכו"ם ז). — ג) הגיל שבתוך הפעמון: צדיק והוא טוב למה הוא דומה לפעמון של זהב ומכושו של מרגלית (מדר' תהל', שוח"ט ז). — ד)§בלשון הדבור החדש בא"י, כאו"א מהפטישים הקטנים שמכים על הנימים בכלי הנגינה, ומזה §מַכּוּשִׁית, כלי הנגינה Piano.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים