°, (מורשה), ש"ז, מ"ר מֻרְשִׁים (מורשים), — מי שפלוני נתן לו כח והרשאה לעשות דבר מה בשבילו, לתבוע זכותו בעניני ממונות וכדומ', Bevollmächtigter; fondé de pouvoir; authorised agent: והעדות שהעידו עליה שני העדים באותו השטר על המורשה, בעצמה נכונה ותלויה ועומדת עד שיתקיים שטר ההרשאה בשלשה (תשו' הגאו', הרכבי קפא). מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר ה"ז מבטל ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר (רמב"ם, שלוחין ג ח). לאה נפטר בעלה והניח בן קטן והניח חובות ופקדונות ושותפין בארץ המערב ומנתה מורשה שיפקח בגביית אותם החובות (שו"ת ר"י אבן מיגאש נב). וקרובי הנערה כמו מורשים מהנערה היו תמיד מבקשים (שו"ת ריב"ש קכז). ראובן היה לו שטר על שמעון ולוי שהיו שותפין וכו' ומת שמעון וכו' והרחיקו בני שמעון נדוד למרחק בשביל נגישת החובות ונשארה אמם חולה מוטלת על ערש דוי ותבע מורשה של ראובן ללוי והורידוהו ב"ד לבתים של לוי וכו' יצא קול הברה בעיר ששטר הנזכר נפל מיד המורשה הנושאו בכיסו (טוחו"מ סה כ, בשם הרא"ש). והאלמנה רצונה לגבות כתובתה והעמידה מורשה על זה (שו"ת פרי הארץ, אה"ע ב). — והשתמשו בזמן החדש במלה זו במשמ' מי שנבחר ע"י העם להיות בא כחו לחק חקים בעניני המדינה, וכיוצא בזה, Abgeordneter; député; deputy: ובית המורשים, הבית שבו נאספים המורשים, עי' ערך מֻרְשׁוֹן.