(מרוֹרה), ש"נ, סמי' מְרוֹרַת, בכנ' מְרֹרָתוֹ, מ"ר מרֹרוֹת — א) סם מָוֶת בצמחים וכדומ', Gift; poison: ענבמו ענבי רוש אשכלת מְרֹרֹת למו (דבר' לב לב). — וארס בע"ח, הנחש וכדומה: לחמו במעיו נהפך מְרוֹרַת פתנים בקרבו (איוב כ יד). — ואמר המליץ: אינק מרורה משדי אפעה ולחור בני פתן אהי מובל לשכון (ר"ש הנגיד, בן משלי א). —  ובמליצה, מְרוֹרוֹת, דברים רעים, דברים של גנאי וכדומה: העלה נדף תערוץ ואת קש יבש תרדף כי תכתוב עלי מְרֹרוֹת ותורישני עונות נעורי (איוב יג כה-כו). — ואמר המליץ: אני עובר בתוך מים דלני ממגורתי, אני הולך במוקד אש פצני מבערתי, ואם יש לי מרֹרות מה אני או מה מרֹרתי (ר"ש הנגיד, ראה היום בצרתי). — ב) כמו מְרֵרָה: שלף ויצא מגוה וברק מִמְּרֹרָתוֹ1 יהלך עליו אמים (איוב כ כה). — ג) °כמו מְרִירוּת: ואל תזכר עונותי זכור לי זכות יצחק ואברהם ושרה, ואבי יעקב הפל תחנה ובן עמרם עמד לי במרֹרה (ר"ש הנגיד, אלוה עז). אלהי אחזתני רעדה בהזכירי פשעי וחם לבי ועצמו מרֹרֹתיו (ראב"ע, בשם אל).