פ"ע, נָאֲצוּ, נָאָצוּ, תִּנְאַץ, יִנְאַץ, יִנְאָצוּן, —  א) חש נְאָצָה וחרה אפו בגלל זה, sich beleidigt fühlen; sentir une insulte; feel insulted:  וירא יי' וַיִּנְאָץ מכעס בניו ובנתיו ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם (דבר' לב יט-כ).  ידענו יי' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך אל תִּנְאַץ למען שמך (ירמ' יד כ-כא). —  ב) נָאַץ את פלוני, בזהו וגדפו בדברים או במעשים, beleidigen; insulter; to insult:  נְאָצוֹ מִִדָּבָר, נְאָצוֹ ואמר כי כי לא יהיה לו הדבר:  הלוא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר יי' בהם וימאסם ואת עמי יִנְאָצוּן מהיות עוד גוי לפניהם (ירמ' לג כד). —  ובמשמ' לא רצה בו ודחהו בחמה ובוז, verwerfen; rejeter; to reject:  שכח יי' בציון מועד ושבת וַיִּנְאַץ בזעם אפו מלך וכהן (איכ' ב ו).  לא אבו לעצתי נָאֲצוּ כל תוכחתי (משלי א ל).  ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נָאַץ לבי ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני (שם ה יב-יג).  אויל יִנְאַץ מוסר אביו ושמר תוכחת יערם (שם יה ה). —  ואמר הפיטן: נואצינו אם מקטרגים ונואמים, סנגורים אם שותקים ודוממים, עמוד מכסא הדין ושב על כסא רחמים (רגמ"ה, אשפוך שיחי, סליח' מנח' יוה"כ).

—  פִע', נִאֵץ, נִאַצְתָּ, נִאֲצוּ, נִאֵצוּ, יְנָאֵץ, נִאֲצוּנִי, יְנַאֲצֻנִי, מְנַאֲצַי, מְנַאֲצָיִךְ, —  א) כמו הקל, במשמ' חרוף וגדוף, בנחץ הפעולה:  עד אנה יְנַאֲצֻנִי העם הזה (קרח ועדתו) ועד אנה לא יאמינו בי (במד' יד יא).  וכל מְנַאֲצַי לא יראוה (את הארץ) (שם כג).  וידעתם כי נִאֲצוּ האנשים האלה את יי' (שם יו ל).  ופנה (ישראל) אל אלהים אחרים ועבדום וְנִאֲצוּנִי והפר את בריתי (דבר' לא כ).  ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני יי' כי נִאֲצוּ האנשים את מנחת יי' (ש"א ב יז).  אפס כי נִאֵץ נִאַצְתָּ את איבי יי' בדבר הזה (ש"ב יב יד).  הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את יי' נִאֲצוּ את קדוש ישראל (ישע' א ד).  כי מאסו את תורת יי' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נִאֵצוּ (שם ה כד).  אמרים אמור לִמְנַאֲצַי דבר יי' שלום יהיה לכם (ירמ' כג יז).  והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מְנַאֲצָיִךְ (ישע' ס יד).  כי הלל רשע על תאות נפשו ובצע ברך נִאֵץ יי' (תהל' י ג). על מה נִאֵץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרש (שם יג).  עד מתי אלהים יחרף צר יְנָאֵץ אויב שמך לנצח (שם עד י).   זכר זאת אויב חרף יי' ועם נבל נִאֲצוּ שמך (שם יח). —  ובתו"מ:  שכשהיו המצרים רודפים אחרי ישראל היו מנאצים ומחרפים ומגדפים (מכי' בשלח ב א).  חמשה דברים היה פרעה מנאץ בתוך ארץ מצרים וכו' משל ללסטים שהיה עומד ומנאץ אחר פלטרין של מלך וכו' כך פרעה עמד ונאץ בארץ מצרים (שם, שירה ז).  ממה שהם נאים לו מנאצים לפניו (ר' יהודה, ספרי דבר' שכ).  הרי שגזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ (ר"א בן יעקב, ב"ק צד.).  שלטון משל מלכות יון היה עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם וחירף וגידף וניאץ ואמר בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה (ירוש' תענ' ב יג).  כמה אותות ונפלאות עשיתי בקרביהן והן מנאצין אותי (רשב"י, מד"ר במד' ז).  באותה שעה נתן להם האלהים בשר וכו' ומי שהיה מנאץ לפני האלהים היה אוכלו והיה בודקו ויוצא מאפו (הוא, שם).  דור שאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים (יהודה בר נחמני, כתוב' ח:).  כל מי שניאץ לאלהים נעשה זר וכו' אמר לו האלהים למה הם ניאצו אותי הרי הם זרים מן הקהל (ר"י ב"ר סימון, מד"ר במד' ז).  שאומות העולם אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקב"ה בעריות (ר' לוי, שם שה"ש, ברח דודי).  מי מודיע עלי לאומות העולם שעשיתי רצונך יהו מנאצים ומחרפים אותי ומכלימים אותי (פסיק' רבתי, נחמו). —  ואמר הפיטן:  חשך תארו כנאצו רחוקים, בבצע מואסי דת וחקים (ר"א קליר, קינ', איכה אלי).  זדים מאד הליצוני, כעצב נבזה הפיצוני, מה תחכה נאצוני (ר"י טוב עלם, אריות הדיחו).  אהה אדני אלהים הלעד זנחתנו פרצתנו, ורחמיך לעמך מרחוק עמדו, נאצת1 בן לפנים אמצת (ר"י הלוי, אהה אדני).  בעטו באד עולה מן הארץ, ונאצו לממטיר על הארץ, מה לנו למטרות ערץ (משולם בר קלוני', מה מועיל).  זכור כסא כבוד גדלך, אשר מגרו ונאצו למולך (בנימ' בר זרח, אלהים אל דמי לך).  עד כי גמרו רשעם כאשר גזרת, ונאצו למול ציר אשר בחרת, ונם מי יי' אשר אמרת (יוצר ב פסח, בעשר מכות). —  ובסהמ"א בכלל:  ובזה העיר שהכהנים בני עלי היו מנאצים העבודה האלקית (ר"י אברבנאל, ש"א ב יז).  ואולם הכת אשר יודע באל חשריה הנה ינאצו זה כל מלאכי הגיון, הלצה. —  ב) בהשאלה, °מֻגלה מְנָאֶצֶת, קשה, רעה:  הנה יקרה לריאה ברתיחה בהתערב האויר במוגלא המנאצת הנשפכת אל הריאה והחזה (קאנון ג יד א). —  ושמרים מנאצים:  ויחקן בהם חקן חזק אם יהיה שם שמרים מנאצים קשים עם לבניות חזקות הדבקות בתכלית החזק והנאצה (שם ג יו ד ג).

—  הִתפע', ובהבלעת התו הִפֹּעַל, מִנֹּאָץ2, —  שנאצו אותו:  ועתה מה לי פה נאם יי' כי לקח עמי חנם משלו יהילילו נאם יי' ותמיד כל היום שמי מִנֹּאָץ (ישע' נב ה).

—  פֻע', °נֹאָץ, — עי' הערה לקמן, והשתמש בו רד"ק בדבריו.