נִאֻף

נִאוּף, ש"ז, מ"ר נִאֻפִים, בכנ' נִאֻפַיִךְ, — מעשה נֹאף ונֹאפת: נִאֻפַיִךְ ומצהלותיך זמת זנותך (ירמ' יג כז). ואמר לבלה נִאוּפִים1 עת יזנה תזנותיה (יחזק' כג מג). — ובתו"מ: שלא יהיו בני המלך אומרים דומה שנמצא בה דבר ניאוף או שנמצא בה דבר כישוף (ספרי דבר' כו). ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבוא לידי ניאוף (נדר' כ.). לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל (נדה יג:). תחלת קלות ראש בנשים פתח לניאוף (מס' דא"ז ג). בזמן שהאשה מיוחדת עם בעלה והיא משמשת עמו ולבה לאיש אחר שראתה בדרך אין לך ניאוף גדול מזה (מד"ר במד' ט). אמר להם משה לישראל בשעה שאתם יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהיה בכם עון ניאוף (שם). אימתי מכיר אמו בזמן שהממזר הוא מניאוף אשת איש לפי שהנואפת תולה אותו בבעלה (שם). — ובסהמ"א: והניאוף לא יהיה כי אם מאהבת שניהם זה לזה (ר"י זבארה, שעשוע' ט).



1 בקצת ספרים נאֻפים.