נֶדֶד

* 1, נְדַד, ש"ז, — כמו נְדֻדִים: מכאוב ונדד ישינה2 וצער ותשניק ופני הפוכות עם איש כסיל (ב"ס גני' לד כ). נְדַד שנה חלי בטן וקרס מעי לממלא בטנו בקר יקום ולבו בל עמו (ב"ז, תרג' ב"ס לא כז).



1 עי' הערה לקמן.

2 כך בגוף הכ"י ועה"ג ישנה. והנה הנסחה היונית ἀγϱυπνίας והסורית שהרא שתיהן מעידות כי הכונה בשתי המלים העבריות היא נדידת השֵנה, ובהיות שאין הצורה יְשֵׁנָה לא בתו"מ ואף לא בסהמ"א רגלים לדבר כי ב"ס כתב נדדי שינה, אך אין להכריע אם הוא אמר נדֻדי כמו נדֻדים במקרא או נִדְדֵי וכדומ' והיחיד נֶדֶד או נְדַד.

חיפוש במילון: