פעו"י, נָדְדָה, נָדְדוּ, נָדָדוּ, נֹדֵד, נוֹדֶדֶת, נֹדְדִים, נְדֹד, יִדּוֹד, תִּדַּד, יִדֹּדוּן, —בכלל עשה תנועה ונתרחק, .Weichen; s'écarter; to withdraw, ומשמש א) נָדַד מפני פלוני, נתרחק ממנו, ברח ממנו, s. entfernen, fliehen; s'éloinger, s'enfuir; to absent o.s., to flee; אוי להם כי נָדְדוּ ממני שד להם כי פשעו בי (הוש' ז יג).  והיה כל ראיך יִדּוֹד ממך (נחום ג ז).  ראי בחוץ נָדְדוּ ממני (תהל' לא יב. — ונָדַד סתם, הלך לו, נתרחק: חרדה הרמה גבעת שאול נסה וכו' נָדְדָה מדמנה ישבי הגבים העיזו (ישע' י כט-לא).  כי מפני חרבות נָדָדוּ מפני חרב נטושה (שם כא יה).  כל קציניך נָדְדוּ יחד (שם כב ג).  מקול המון נָדְדוּ עמים מרוממתך נפצו גוים (שם לג ג).  ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמים נָדָדוּ (ירמ' ד כה).  על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי אש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נָדְדוּ הלכו (שם ט ט).  מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה הנה ארחיק נְדֹד1 אלין במדבר (תהל' נה ז-ח). מלכי צבאות יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן2 ונות בית תחלק שלל (שם סח יג).  כצפור נוֹדֶדֶת מן קנה כן איש נוֹדֵד ממקומו (משלי כז ח). — ואמר המשורר: ומארצי נדחתי, וממקדש נדדתי, לקצבי הרים ירדתי (ראב"ע, איך אזנת ידי). — ב) נָדְדָה הַשֵּׁנָה מעיני פלוני, נסתלקה השֵׁנה ממנו, לא יכול לישן: הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה וַתִּדַּד שנתי מעיני (בראש' לא מ).  בלילה ההוא נָדְדָה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך (אסת' ו א). — ואמר המשורר: ובנפול עלי עיני תנומה ותרדמה תעופף שנת עיני ותדד תנומתי, אשוטט ואראה כוכבי רום ומזריו כאילו חקֹר סודם מלאכת עבודתי (רשב"ג, ידידי שעו מני). — ובתלמ', במשמ' פעל יוצא: ארץ מצרים אם אינו עמל בה בפסל ובקורדום ונודד שנת עיניו עליה אין לו בה כלום אבל א"י אינה כן אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים (ספרי דבר' לח). — ומצוי במשמ' זו גם בסהמ"א: ואם הואלנו כל ימי חיינו, ואף נדדנו כל שנה מעינינו, והתיצבנו כארזים, ושפכנו שיח ככל המים שבימים (תפ' השחר לרסע"ג, אתה הוא ה'). —  ג) נָדַד, ונָדַד במקום, כמו נוד, הלך ועבר ממקום למקום, תעה, umherirren; errer çà et là; to wander about: ימאסם אלהי כי לא שמעו לו ויהיו נֹדְדִים בגוים (הוש' ט יז).  נֹדֵד הוא ללחם איה (איוב טו כג). — ועוף וכדומ': והיה כעוף נוֹדֵד קן משלח (ישע' יו ב). — ואמר המשורר: יונה נשאתה על כנפי נשרים, וקננה בחיקך בחדרי חדרים, למה נטשתה נודדה ביערים, ומכל עברים פורשי מכמרים (ר"י הלוי, יונה נשאתה).  ושניהם לשתי הרחלים נמשלו,  שיחד בדרך נדדו אזלו (יל"ג, משלים, שתי הרחלים). — *ובמשמ' פעל יוצא, עשה שיִדֹּד: אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו (רבא, סנה' קז.). — ואמר המליץ: מי נודד בניך ללחם ארץ אחרת להעשות שמה שלישים ונכבדי ארץ כי אם רעבון ביתך (רש"פ, ד' כוסות, כוס תנחומ' ד). — ד) פ"י, נָדַד כָּנָף וכדומ', עשה תנועה בהכנף, כמו העוף לעוּף,                                          bewegen (d. Flügel); remuer (l'aile); to flap the wings: ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסף ביצים עזבות כל הארץ אני אספתי ולא היה נֹדֵד כנף ופצה פה ומצפצף (ישע' י יד). — ןמצוי בתלמ' במשמ' תנועה ונדנוד: הכהו על עינו וכהת על שינו ונדדה וכו' היתה עינו כהה וסימאה שינו נדודה3 ועקרה (תוספת' ב"ק ט כז). 

— הִפע', הֵנֵד, עתי' נסת' בכנ' יְנִדֻּהוּ, — הֵנֵד אותו ממקום, עשה שיִדֹּד, שילך לו, שיסתלק: יהדפהו מאור אל חשך ומתבל יְנִדֻּהוּ (איוב יח יח).

— פועֵ', נוֹדֵד, — כמו נָדַד: כגוב גובי החונים בגדרות ביום קרה שמש זרחה וְנוֹדֵד4 ולא נודע מקומו אים (נחו' ג יז).

—  הָפע', הֻדַּד, עתי' יֻדַּד, — הֻדַּד החלום וכדומ', חלף הלך לו, לא נשאר ממנו כלום: כחלום יעוף ולא ימצאהו וְיֻדַּד כחזיון לילה (איוב כ ח).

— הִתפוע', הִתְנוֹדַד, — עי' נוּד.

— פִע', *נִדֵּד, מְנַדֵּד, פ"י, — נִדֵּד שֵׁנָה מעיניו, כמו קל בנחץ הפעולה: אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהם בעוה"ז והקב"ה משביען מזיו השכינה לעוה"ב (רב נחמן בר יצחק, ב"ב י.). אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא (רב יצחק, כתוב' סב.).  כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד דוד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה והיו יגעים ומנדדים שינה מעיניהם והוגין בתורה  עד עמוד השחר (ר' פנחס הכהן, מד"ר במד' טו).  לכשיבא מלך המשיח ויבשר לאבות העולם תחילה והם אומרים מי הוא זה שבא לנדד את שנתינו מעינינו (מדר' שה"ש, קול דודי, הוצ' גרינהוט).  באותה שעה אומרים לאדם הראשון דייך תנומה והוא אומר מי זה שמנדד שינה מעיני (סד' אליהו ופרקי משיח, ביהמ"ד ילינק ג 73). — ובסהמ"א: מצינו מהחסידים הראשונים אנשים היו צמים כל  ימותיהם ומסוגפים בתעניות ואינם אוכלים ולא שותים יין ומנדדים שינתם מעליהם ופרשו מנשותיהם ושכנו במדברות (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב ה). — ואמר המליץ: בני נדד השינה מעפעפי עיניך, והודה לאל בשיר מעניך (עזר' הבבלי, תוכח' מוסר ז)

— הִתפ', *הִתְנַדֵּד, מִתְנַדֵּד, מִתְנַדֶּדֶת. — א) כמו מתנדנד: המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם אבל נדה כהן גדול נכנס עמה ויושב עמה על האיסטווא ובלבד שלא תצא (האצטבה) מתנדדת5 (תנחומ' מצורע יח). — ב) °הִתְנַדְּדָה השֵנה: הילדים הקטנים אם יקדיחו ויקשו מעיהם ישקדו מתנומתם ויתנדד שנתם ויבואם פחד (אסף הרופא, כ"י, 145). וגם השתן יסגר עד הכאיב ברכיו ויריכיו עד היתנדד שנתו (שם 138).