פ"ע, נְהֵה, — נָהָה פלוני, התאנח, זעק בקול מר ויגון, wehklagen; se lamenter; to lament: ביום ההוא ישא עליכם משל וְנָהָה נהי נהיה (מיכ' ב ד). בן אדם נְהֵה על המון מצרים והורדהו (יחזק' לב יח). — והשתמשו הפיטנים והמליצים הרבה בפעל זה: אטוסה ואשכונה עד חצר מות, אטפל את המחכים למות, אנהה מי גבר יחיה ולא יראה מות (ר"א קליר, קינ' לת"ב, אאדה). לך ה' הצדקה ונצדיקך בחבה, ולמה נהינו ולנו הדבה כי כל זאת באתנו בחובה (הוא, שם, ואתה אמרת). והמאורות חשכו בצאתם, וצבא השמים שק הושת כסותם, והחיות נוהים בבכיתם, והאופנים לעמתם (דוד אבן פקודה, דממו שרפים). תקונן בפיה ותבכה בלבה לעזבה אחיות בגני כפרים, הֲתנהה ופה נחסום מאלות על פרידת עפרים וצביי כפרים (רמב"ע, תרשיש ג כה). — ומצוי בסהמ"א בכלל: הן מכות על לבביהן כדרך הנשים הנוהות והמקוננות (רד"ק נחו' ב ח). כאלו הם נוהים ובוכים על גלותך (הוא, עובד' ב י). וכפל אריאל כדרך הנוהים שכופלים דבריהם כי הנביא היה נוהה עליו ואמר עליו הוי (הוא, ישע' כט א). לא שהנביא יקונן וינהה עליהם אבל ישמח על חרבנם ועל אבדם אלא שיאמר הדברים שיקוננו בהם המקוננים והנוהים עליהם (הוא, יחזק' לב יח). וינהה לו הנוהה את הנהי שנהיה בעם (ר"י קרא, מיכ' ב ד). ויהיו שם עומדים בבית המן חרדים ותמהים נוגים ונוהים ונופלים על פניהם (רשב"צ דוראן, מגל' ספר קנה:). אך עליך אדם ינהו שמים עת קדרות ילבשון דמעה יזילו (אדם הכהן, החמלה ד).