1, ש"ז, — בהפס' נֶהִי, — שה"פ מן א. נָהָה, קול בכי ואנחה, צעקת אנחה כמו על מֵת: לכן כה אמר יי' אלהי צבאות אדני בכל רחבות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו וקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נֶהִי (עמו' ה יו). ביום ההוא ישא עליכם משל ונהה נְהִי נהיה אמר שדוד נשדנו וכו' (מיכ' ב ד). על ההרים אשא בכי וָנֶהִי ועל נאות מדבר קינה (ירמ' ט ט). וקראו למקוננות ותבואינה וכו' ותמהרנה ותשנה עלינו נֶהִי ותרדנה עינינו דמעה (שם יו-יז). כי קול נְהִי נשמע מציון איך שדדנו (שם יח). כי שמענה נשים דבר יי' וכו' ולמדנה בנותיכם נֶהִי ואשה רעותה קינה כי עלה מות בחלונינו (שם יט=כ). כה אמר יי' קול ברמה נשמע נְהִי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה (שם לא יה). — ובתו"מ: ליקוט עצמות אין אומר עליהן קינים ונהי ואין אומרין עליהן לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים (ירוש' פסח' ח ח). (כתוב) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (לא היה הכתוב צריך לומר) אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף ומה אומר מזמור לאסף (מד"ר איכ', כלה יי'). — ובסהמ"א: אמרו לו (החכמים לבן סירא) מהו אוי ונהי אמר להם כששמעתם עלי הרי לכם אוי ועתה אם אהרג אתכם הרי לכם נהי וכו' והכהו עקרב אמר ווי ונהי (א"ב של בן סירא ט). — ואמר הפיטן: מגילה כתב בנהי, קינים והגא והי (ר"א קליר, קינ' לת"ב, איכה אשפתו). על כן איליל במו פי ונהי אתמיד, כי ביום זה בטל התמיד (סליח' י"ז תמוז, אזי בבגדי). יללה נהי וקינים, שאי נא אם על בנים, בחורים וזקנים, וגם יונקי שדים (קינ' לת"ב, עיני עיני). — והשתמשו בו הרבה המליצים והמשוררים: לא אעשה שפם ולא אעש משתה כמתנחם ומתאפק, כי קול נהי אצלי וקול אחי נכרת ולא נשמע ולא דופק (ר"ש הנגיד, האחרי חדש). ועת סופדים לבן אמם אשוע כשועתם, ואם פשעו ולא בכו אריבם על פשיעתם, כאלו קול נהי פיהם על אחי ודמעתם (הוא, וניני אם). ירהו ויחרדו לשמע מקצות ארץ מגוריהם אשר בה גרו, ישאו נהי נהיה ומרה יצעקו כי כיתומים אחריו נשארו (רשב"ג, בימי יקותיאל). טובות אשר גמל כציונים מאז עלי תבל ותמרורים, עד כי ברמה קול שחוק נשמע תחת נהי נהיה ותמרורים (רמב"ע, תרשיש א שסה). בכה אבכה בכל רגע ואשא נהי נהיה, בזכרי זה שלש שנים מותו בארץ נכריה (ראב"ע, אבי הבן). והיהודים השרידים הכו מכה טריה, לזאת אספדה ומר אלמדה ואנהה עוד נהי נהיה (הוא, אהה ירד). אם אזכרה שביי עת נדוד גביר, יזל כטל בכיי ונהי אחביר (הוא, אם אזכרה).