1, נֹקֵד, מ"ר נֹקְדִים, — א) מי שעֹסק בגדוּל צאן, Schafzüchter; éleveur de brebis; sheep-breeder: ומישע מלך מואב היה נֹקֵד2 והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר (מ"ב ג ד). דברי עמוס אשר היה בַנֹּקְדִים מתקוע (עמו' א א). — ובתלמ': להביא את הצוער ולהוציא את דמי הנוקד (מכי' משפט', מס' דנזיק' טז). — ואמר המשורר: כאלו הזמן נוקד ומות כמאכלת וכל היקום כשיות (רמב"ע, אשר בנה, דיואן כ"י בודלי'). — ב) *כבש מבן שנה ועד י"ג חדש: בן שלשה עשר חודש וכו' בן עזאי קורהו נוקד (פרה א ג).