נֹצָה, ש"נ, — נוֹצַת העופות, מה שמכסה את עורם, Feder; plume; feather: הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הַנּוֹצָה אשר לו הרקמה (יחזק' יז ג). ויהי נשר אחד גדול גדול כנפים ורב נוֹצָה (שם ז). כנף רננים נעלסה אם אברה חסידה וְנֹצָה (איוב לח יג). והסיר את מראתו בְּנֹצָתָהּ (ויקר' א יו), עי' נֹצָה. — ובתו"מ: אין מכסין (את הדם) לא בתבן ולא בקש וכו' ולא בנוצה ולא בכנפי יונה (תוספת' חול' ו יא). אם ניטלה הנוצה פסולה (ר' יהודה, משנ' שם ג ד). ותרנגולת היתה לו לר"ש בן חלפתא שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עליה במטלית של טרסיים וגידלה כנפים האחרונים יותר מן הראשונים (גמ' שם נז:). — נוֹצָה של עזים, השערות של העזים: צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים (מנח' לט:). — ומצוי בסהמ"א: הלובש בגדי רקמה והוא ערום משכל וערמה ידמה לטווס אשר יסירו נוצותיו וישאר כתרנגולת ערומה (ר"י זבארה, שעשוע' ז). — ואמר הפיטן: אם תעלני במשקל, צדקי כחול ים יתקל, ורשעי כנוצה יקל (ר' יצחק, באשמרת הבקר, סליח' ליום ד). — והתקשט בנוֹצוֹת זרים, התפאר בדבר שאינו שלו: וחוק שמתי לנפשי לבלתי התקשט בנוצות זרות (ריב"ל, הקד' תעודה בישראל). — ונוצה שמתקינים לכתב בה: ואין כותבין (את הגט) בנוצה היא קולמס כנף וכו' ולכן כתבו בנוצה פיגול הוא (ספר הקנה, סוד כתיבת הגט).