נוּר
*, ש"ז, בכנ' נוּרָהּ, — כמו אוּר, במשמ' אֵש: לשון מאור תגמר נושבת ומנורה1 תכוה עין (ב"ס גני' מג ד). — ואמר המליץ: ומזיען (של החיות) יהי נגר נהר נור (בתי הנפש והלחש', המאמר במרכבה, כ"י פריז).
1 בחצי הראשון של הפסוק המליצה קשה ויש מקום לפקפק בהנוסח, אך בחציו השני המליצה טבעית ואין ספק בהשם נוּר.