* 1, שזו"נ, — הזקנים והחלשים הבאים בסוף הקציר ללקוט מה שנשאר עוד מן הלקט שכבר לקטו העניים: מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות2 בפרט ובעוללות משילכו העניים בכרם ויבואו (פאה ח א). רבי יוחנן בן נורי היה יוצא אחרי3 הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה (מנחם, ירוש' שם). עשאוה כמי4 שהלכו בה נמושות (אביי, ב"מ יב.). — ובהשאלה: זוהי קושיא ישנה נושנת שכבר נלעסה בפי הנמושות עד שהגיעה לבין התינוקות הפעוטות (אגרות החכמה, מודע לבינה ג).
1 עי' הערה הבאה.
2 בגמ' ירוש' שם אמרו: אית תניי תני נמושות ואית תניי תני משושות, ואמרו שם עוד כי אבא שאול היה קורא אותם משושות. ופרוש המלה נמושות הובא שם בשם ר' יוחנן וז"ל: למה נקרא שמן נמושות שהן באות בסוף. ובגמ' בבלי (תענ' ז:), על השאלה בארמית מאי נמושות, הובאה תשובה מר' יוחנן כמו כן בארמית סבי דאזלי אתיגרא (ולפי גרסת הערוך אתיגדא), ובעברי': זקנים המהלכים סמוכים על משענותיהם. ור"ל אמר לקוטי בתר לקוטי, לקוטים אחרי לקוטים. — אך בכל זה עוד לא נתברר היטב מקור השם נמושות. ונראה כי נון נמושות היא שרשית והשרש הוא נמש והוא פעל קדום מיוחד במשמ' ההתאחרות בעשיית דבר, ורבי יוחנן שהיה אחד מהבקיאים ביותר בלשון העברית פרשוֹ פרוש מדויק מאד: שהן באות בסוף. ויש סמך לזה בלשון הערבית ששם משמש שרש לבת', שהוא הוא נמש בחלוף האותיות הרגיל בין אלה שתי הלשונות, במשמ' התמהמהות והתאחרות, ופרשוהו המלונים הערבים בהפעל בטי, שמשמעתו היא התאחר, הלך לאט: אללבת' אלאבטא' ואלתאח'ר, ופרש לשאן אלערב בית של אבן אלאעראבי שהשתמש בו בהשם לבת'י ואמר: אנא שיח' כביר פאח'בר אנה אד'א משי למ ילחק מנ צ'עפה פהו יתלבת', — ובעבר': שהוא שׁיח' (זקן) גדול והודיע כי בלכתו רגלי לא ישיגהו ויתאחר. — ויאמרו בערב': מא לבת' אנ פעל כד'א, ופרשוהו המלונים: אי מא אבטא' פעלה או מא תאח'ר ענה, — ובעבר': ר"ל לא התמהמה מעשות המעשה ולא התאחר בו. והנה זה הפעל נמש במשמ' התמהמה והתאחר כבר יצא משמוש הלשון בכלל, אעפי"כ עוד היה חי בדבור עם הארץ האכרים רק בענין המתאחרים לבוא ללקט את הלקט, ומפיהם בא כמו שהוא לבעלי המשנה הקדומה הזאת, ואח"כ נעלם פרושו המדויק מרב החכמים ופרשוֹ להם רבי יוחנן שהיה שליט בגנזי הלשון.
3 כך בכ"י רומא, ובדפוס': מן.
4 בקצת כ"י כשדה.