ג. נִצָּב
ת"ז, לנק' נִצָּבָה, — מי שהבריא ממחלה קשה והתחיל לעמוד על רגליו: כי הנה אנכי מקים רעה בארץ הנכחדות ולא יפקד הנער (הנעדרות) לא יבקש והנשברת לא ירפא הַנִּצָּבָה1 לא יכלכל ובשר הבריאה יאכל (זכרי' יא טז).
1 רש"י: הנצבה שיש לה כח קצת לעמוד על רגליה וצריכה סיוע לנהלה לאט. [ואולי הנצבה פירושה הנחלה כמו בערב נַצִבַ نصب היה חולה ועיף, ומקביל ל"הנשברת"].