קל לא נמצא.

— הִתפ', הִשִּׁיאַנִי, הִשִּׁאֵךָ, הִשֵּׁאתָ, השִּׁיאוּךָ, הַשֵּׁא, יַשִּׁיא, יַשִּׁאֲךָ, תַּשִּׁאוּ, יַשִּׁיאוּ,— הִשִּׁיא את פלוני ולפלוני, פתה אותו בשוא, בדברי הַטּעאה, täuschen; tromper; to deceive: ויאמר יי' אלהים לאשה (חַוָה) מה זאת עשית (שאכלת מעץ הדעת) ותאמר האשה הנחש הִשִּׁאַנִי (באמרו לה לא מות תמותי וכו') ואכל (בראש' ג יג). כה תאמרון אל חזקיהו מלך יהודה לאמר אל יַשִּׁאֲךְ אלהיך אשר אתה בוטח בו לאמר לא תנתן ירושלם ביד מלך אשור (ישע' לז י). כה אמר המלך (מלך אשור) אל יַשִּׁא לכם חזקיה (בתקות שוא) כי לא יוכל להציל אתכם ואל יבטח אתכם חזקיהו אל יי' לאמר הצל יצילנו יי' (שם לו יד). אהה אדני יי' אכן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לעם הזה ולירושלם לאמר שלום יהיה לכם (ירמ' ד י). אל יַשִּׁיאוּ לכם נביאכם אשר בקרבכם וקסמיכם וכו' כי בשקר הם נבאים לכם בשמי לא שלחתים נאם יי' (שם כט ח-ט). כה אמר יי' אל תַּשִּׁאוּ נפשתיכם לאמר הלך ילכו מעלינו הכשדים כי לא ילכו (שם לז ט). תפלצתך הִשִּׁיא אתך זדון לבך (שם מט יו). זדון לבך הִשִּׁיאֶךָ שכני בחגוי סלע מרום שבתו אמר בלבו מי יורידני ארץ (עובד' א ג). עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך הִשִּׁיאוּךָ יכלו לך אנשי שלומך (שם ז). ישימות1 עלימו ירדו שאול חיים (תהל' נה יו). — ובתו"מ: מפני שהשיא (חזקיהו) את ישראל לעשות פסח שני (ר"ש, סנה' יב:). זה עתיד להשיאם לבעלים ועתה לכו ונהרגנו (ר' לוי, מד"ר בראש' פד). רחצתי את רגלי מטינוף ע"ז יודעת הייתי שאבק של אותו המקום משיאני לע"ז (ר' יודן, מד"ר שה"ש, פשעתי). — ובסהמ"א: איך השיאוך יועצי הרשע אשר לך לעוררך לשפוך דם בניך (יוסיפון שכד). ורבים השתבשו לחקור למה קולל הנחש ואם היתה לו דעת שלמה או צווה שלא ישיא האשה (ראב"ע, בראש' ג א). מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב אשר לא העלה עליו עול זקן וכסיל ולא שחת תחתיו ולא השיאוהו משיאיו ולא היה ממפותיו (ר"י חריזי, פתיחת הרמב"ם להקד' סדר זרעים). לא מהיותי חכם בעיני השאני לבבי לבא במשעול ההעתקה הצר הזה (ר"ש א"ת, פתי' למו"נ). אשת חיקי השיאה אותי ולא הודיעתני מה יהיה לי או מה יבא עלי (רש"ט פלקירא, ספ' האמונות ו יא). והנפש הטהורה התמימה והברה יצר התאוה לא טמאוה והבלי הזמן לא השיאוה (הוא, צרי היגון 4). הלא שמעת מה עשה הנחש לאדם וחוה איך פתם והשיאם וממצות יוצרם הניאם (ריב"ם בן זבארה, שעשוע' ב, הוצ' דודזון). ואל ישיאך לבך טוב שאהרהר מדברי תורה שאותו טעם שאני זוכר אם לא אהרהר אחריו אשכחנו וכן בתוך תפילתך (ספ' חסידים, תתתתשעד). לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו וכן הוא דרכו משיאו להשביע את נפשו ולמלא כל תאותו בכל המותר לו (ר"א די וידאש, ראש' חכמה, האהבה, יא עז.). — ואמר הפיטן: ופן תתור אחרי יצר משיאך כי לפתותך בא ולדעת את מוצאך ואת מובאך (ר"י ברצלוני, אספרה אל חק, אזהר'). שנתקשטה לו אדונתו (של יוסף) וחלוף בגדים להראותו להשיאו ולפתותו (ארעדה ואפחדה, סליח' שחר' יוה"כ, מחז' איטל' ב, קח.). — ואמר המשורר: חנם אדמה תעדה עדיה אולי פתיים יחמדו יפיה הבוערים תשיא במשכיות חילה ותסיתם בטיב מָשְיָה2 (רמב"ע, דיואן פה, בודלי' ). והשיא נפשך בקר בטובו (של הזמן) ויחל תהפוכותיו בערכו (שם כו). השמר פן ישיא אותך הכוס העת ממך לחש כי כנחש ישך וכצפעוני יפריש מאין לחש (הוא, תרשיש ב סה). האשה ערום השיאה ועון אשמה השיאה בחלק שפתיו הדיחה וקראה להטותה הדרך (ר"י הלוי, את נתיני). דבריך חקר ואזן וקול משיאיך אל תאזן כי איך יתפאר הגרזן על החוצב בו (הוא, אפתחה שערי). ואיך השיאך זדונך להעביר בני אדוניך הלא עתה תלבישם עדניך וצפית אותם זהב (הוא, אלהים בקדש). ואוי לאשר הניאוה יצרו והשיאהו ולבֹשת הביאהו ויאמר הן עוד היום גדול (ראב"ע, האספו משכילים).

— נִפע', נִשְּׁאוּ,— נִשָּׁא פלוני, נמשך אחרי דברי מי שהשיאו, האמין בהם: נואלו שרי צוען נִשְּׁאוּ שרי נוף התעו את מצרים פנת שבטיה (ישע' יט יג). כי אל אל האמר נשאתי3 לא אחבול (איוב לד לא). — ואמר המשורר: כל דוברי צחות לפניו נואלו ומכתבי ספר ובין נִשָּׁאוּ4 מסתופים בצל שלומיו יישנו במלתעות ימים ולא ייראו (רמב"ע, עד מה בגרון, כ"י בודל').