ב. נָשָׁא
פ"ע, קל, רק בינ' נשֵׁא, נשֶׁא, מ"ר נשְׁאִים, — כמו נָשָׁה, נשא בפלו', תבע ממנו חובו: ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשֶׁא וכל איש מר נפש (ש"א כב ב). כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נֹשֶׁא1 בו (ישע' כד ב). משא איש באחיו אתם נשאים2 (נחמ' ה ז).
— הפע', יַשִּׁיא, — השּׁיא בו אויב, נגש אותו לשלם חובו, הצר לו, הציק לו: מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו לא יַשִּׁיא אויב בו ובן עולה לא יעננו (תהל' פט כא-כג).
1 ס"א נשֵׁא בצרי, וגם נשֶׁא.
2 כך הכתיב. והקרי: נֹשים.