ש"ז, כנ' סֹפוֹ, — סוֹף הדבר, קצהו, שאין יותר ממנו, ההפך מן תחלה, ראשית, Ende; fin; end: והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמני וְסֹפוֹ אל הים האחרון (יוא' ב כ).  מהר רדו עליהם הנם עלים במעלה הציץ ומצאתם אתם בְּסוֹף הנחל (דהי"ב כ יו). — סוֹף המעשה: מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוֹף (קהל' ג יא). — סוֹף הזמן: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוֹף כל האדם (שם ז ב). — סוֹף דבר, במשמ' אחרי הכל הנאמר קדם: סוֹף דבר הכל נשמע (שם יב יג). — ואמר בן סירא: עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו (ב"ס, גני' יא כז). — ובכתיב חסר, סֹפוֹ, כמו סופו: לפני זר אל תעש רז כי לא תדע מה ילד ספו (שם ח יח). — ומצוי מאד בתו"מ: ר' יוחנן כי הוא מסיים סיפרא דאיוב אמ' הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה (ברכ' יז.).  ותרבה גבולינו תמידים ותצליח סופינו אחרית ותקוה (ר' אלעזר, תפל' שם יו:). — ואמר הפיטן: אדם יסודו מעפר וסופו לעפר (ונתנה תקף, מוסף יוה"כ).  זה וזה (האונס והמפתה) אין נותנין את הצער מפני שסופן לכך (ר' שמעון, תוספת' כתוב' ג ו).  כתיב ושם דרך אראנו בישע אלהים שנייא היא הכא שהוא תיקון וסופו לקילקול (ירוש' שביע' ג י).  — סוֹף העולם: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם (יבמ' א א). — והבעילה בזמן שהיא בהתחלה אין אחריה כלום באמצע ובסוף יש אחריה כלום (שם ה ו).  כל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת וזו תחלתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת (סוט' ב א).  זה הכלל כל שתחילתו או סופו בפסלות פסול (ב"ב קכח.).  כל דבר שהוא צריך למ"ד מתחילתו ולא ניתן לו ניתן לו ה"א בסופו (בשם ר' נחמיה, ירוש' יבמ' א ו).  זנב הסוס היתה נקראת כדי שיהא סוף עפרה של זו נוגע בזו (רשב"ג, שם כלא' ב ג).  כיי דמר ר' יעקב בר אחה בשם ר' יוחנן הגיעוך סוף מלאכת מים שאינן מחוורין מדבר תורה (שם גני' ברכ' ב 10).  סוף רגע יצתה בת קול ואמרה הגיע סוף מיתתך (משה) (מד"ר דבר'  יא). — לא סוֹף דבר, לא המסקנה של הדבר, לא דוקה: בנה בית וקנה כלים חדשים וכו' לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים כאילו הם חדשים לו (ר' חייא בר בא, ירוש' ברכ' ט ד).  ולא סוף דבר עד שיהלך ד' אמות אלא אפילו שהא כדי הילוך ארבע אמות (רבי אבא, שם ד ו).  ולא סוף דבר שכילה את שדהו אלא אפילו בשקצר שם פאה ב ז. ולא סוף דבר הקלים שבדמאי אלא אפילו דמאי עצמו (ר' זעירא, שם דמאי א א). לא סוף דבר כשזיעזתן המחרישה אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזען (שם שבי' ג ז).  ולא סוף דבר פישפש אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה ממנו (שם תרומ' ח ג).  לא סוף דבר שולחנו אלא אפילו כדי שולחנו (שם סוכ' ב ח).  לא סוף דבר שתסרח אלא אפי' כדי שתסרח לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפילו מקפת כל דבר (שם י).  הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה ר"ל אמר לא סוף דבר עבדים ישראל אלא אפילו גוים מפני שמקרבן תחת כנפי השכינה (שם ע"ז א א). [לא] סוף דבר בין מלאך למלאך אלא אפילו מלאך עצמו חציו אש וחציו מים והוא עושה שלום בם (ר' אבין, פסיק' דר"כ א).  לא סוף דבר משיב רעה תחת טובה אלא אפי' משיב רעה תחת רעה לא תמוש רעה מביתו (ר' שמעון, מד"ר בראש' לח).  לא סוף דבר גופו אלא אפילו קורתו מהלך חמש מאות שנה (ר' יהודה בר' אלעאי, שם שה"ש, אחת היא יונתי).  לא סוף דבר בחור לבתולה אלא אפילו אלמן לאלמנה עד שתהיה בעשרה (ר' יודן בן פזי, שם רות ז). — ובסהמ"א: חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וכל שכן נשיא וסוף דבר עיילו בקהל הנך בנים (קטע תשו' הגא', סעדיאנה שכתר 78).  וכל לא סוף דבר אם נכנס בעזרה לעבוד אלא אף נכנס בה שלא לעבוד (המאירי, יומ' ג לא.).  לא סוף דבר רחיצה בלבד אלא אף ישיבה (שם עח.). — *סוֹף סוֹף, כמו על כל פנים: סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי (כתוב, נא.). — ןאמר המשורר: מה אעריך אלה לסיעת קרח המה בני עמרם לבד מאסו ולשרתך סוף סוף ירוצון ארח (ר"ע פרנסיס, מבוא לספ' מתק שפתים, הוצ' מק"נ 9).  אבל בפורים אין אנו אומרין הלל ואע"פ שמפני שאין אומרין הלל על נס שבחוצה לארץ הוא סוף סוף הרי אנו אין אומרין אותו ויום נס הוא ונגאלו ישראל מלהשמיד מלאבד (שבלי הלקט, תפלה ל).  ואין ספק שחטאה בזה שרה עם כל חסידותה ונבואתה מפני שסוף סוף דעתן של נשים קלה (ר"י אברבנאל, וירא, ד"ה ויאמרו אליו איה שרה). — °סוֹף כָּל סוֹף: השיב האפיפיור ואמר סוף כל סוף אין בנשים דעת (ר"ש אבן וירגא, שבט יהודה 38). °סוֹף הפסוק: וכן אם בשתי התיבות טעם לסוף הפסוק כנאמו ותיבה קטנה עמו וכו' על זה הסימן יצא כל סוף הפסוק (דה"ט 25) *ומ"ר סוֹפִים, סופין, — פירות מאוחרים הנשארים על האילנות בסוף הבציר: קידש (אשה) בגופו1 של סופין (ר' בא, ירוש' יבמ' יב). — *סופי תאנים, סופי ענבים, — התאנים והענבים האחרונים: סופי תאנים2 ומשמר שדהו מפני ענבים סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות (פסח' ו:). — ובסהמ"א: כאספי קיץ וכו' כמו אוסף החסיל והם סופי תאנים שהן רעות (רש"י, מיכ' ז א).  ספי ענבים והם ענבים שאין מתבשלין לעולם מברך עליהם ועל המשקין היוצא מהן שהכל שאינן בכלל פירות (הלבוש, או"ח רב ט). — סוֹפי הפסוקים: כי בסופי הפסוקים אם יהיה הטעם בראש התיבה יונעם וכו' ושאר סופי פסוקים טעמיהם למטה במארכה נמשכים (דה"ט 25). — ובמשמ' סִלּוּק, הנגינה הבאה בסוֹף הפסוק: ומיני העלוי ששה והם זרקא וכו' וסליק שהוא סוף פסוק (ג' ספרי דקדוק לר"י חיוג, הוצ' נוט 128).  אמר יקמץ קמ"ץ גדול אם היה בסוף פסוק או באתנח (ראב"ע, צחות ב.).  אחד במקום שהוא מוכרת בטעם הענין או במוכרת שהוא על דרך מקרה שהוא אתנח או סוף פסוק יאמר אחד בשלש נקודות תחת האלף (הוא, יסוד מספר, נספח למבוא הנקוד האשורי 133-4).  בשאר הספרים יש לו אתנח וסוף פסוק (רד"ק, מכלול שדה"פ ג:).  ובמשמ' מלת הזמן, באחרונה: למלך בשר ודם שאמר לעבדו לבשל לו תבשיל והוא לא בשל לו תבשיל מימיו סוף מקדיח את התבשיל ומקניט את רבו (תוספת' ברכ' ז יח).  הנושא את עיניו באשתו שתמות וירשנה או ישא את אחותה סוף קוברתו (שם סוט' ה י).  כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו (ת"ר, פסח' מט.).  כל שהו משמש את רבו כראוי סופו הוא יוצא לחירות (ר' פנחס בשם ר' שמואל בר אבא, מד"ר שה"ש א).  היה ר' יהושע מתיירא שמא יקפחנו על שוקיו סוף נפטר ממנו לשלום וא"ל רבי מי מלויני א"ל אני סוף הלך ר' יהושע לשלום (כלה רבתי ט). — וכן סוף ש-: כל מי שלהוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילין אותו מבשרו (רב נחמן בר נתן, מד"ר בראש' נא).  הה"ד אל תרא יין כי יתאדם מהו כי יתאדם כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה וכו' סוף שאשתו אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש (שם ויקר' יב).  אלא סוף שהמקום פורע לה תחת ניוולה שאם היתה עקרה שהיא נפקדת (משום רבי אליעזר, שם במדב' ט).  בנוהג שבעולם מלך ב"ו גוזר גזירה אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים (רבי אלעזר, שם ויקר' לה).  מה היין הז' כל מי ששותה ממנו פניו מאירות וכל מי שאינו שותה ממנו שניו קהות כך ישראל כל מי שבא ומזדווג להם סוף שנוטל את שלו מתחת ידיהן (שם לו). — ועם אותיות היחס: כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר הוה למד תורה ומשכחה ובסוף נתנה לו במתנה כל כך למה בשביל להחזיר את הטיפשים (ר' יוחנן, ירוש' הורי' ג ז).  כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה (ר' יצחק, פסח' מט.).  אבימי בר נאזי חמוה דרבינא היה מסיק בההו גברא ארבע זוזי גנב גלימא אתיא ניהליה אוזפיה ארבע זוזי אחריני לסוף הוכר הגנב (ב"ק קטו.).  מסיע אבנים יעצב בהן מי שמסיע עצמו מתלמודו לסוף הוא מצטער (מד"ר קהל', מסיע אבנים).  הבחור שבאבות זה יעקב וכו' ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך ובסוף נתיירא שנא' וירא יעקב הבחור שבנביאים זה משה וכו' ואמר לו הקב"ה כי אהיה עמך ולבסוף נתיירא (ר' פנחס בשם ר' ראובן, שם בראש' עו).  יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי (ברכ' כט.).  כל אדם שיש בו  גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד (ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, סוט' ד:).  צינו' שחקקו ולסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה (ב"ב סה:). — ובסהמ"א: אמרו לו אחרים נראה לנו שלא כדין עשית ואמר כדין עשיתי לבסוף זה הדיין בא באותו עניין ואותם שמתחילה אמרו לו שלא כדין עשית נעשו דיינים על אותו דבר (ספ' חסידים תתתקעד). — ועם הכנויים הסופיים והמקור להביע שהפעולה של המקור מוכרחת לבא בעתיד3: לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר הא אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך להשבע בשמי לשקר (ספרא קדוש' ג ב).  שמור מה שבידך וסופך ללמוד לעתיד (קטע מכ"י רשב"י על דבר' JQR. 1903, 450).  אם שמעת מעט סופך לשמע הרבה אם שמרת מעט סופך לשמור הרבה (שם).  תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך  למעֹל בשבועות (נדר' כ.).  ויאמר לו (למנוח) מלאך יי' למה זה תשאל לשמי אמר לו המלאך אין אתה צריך לידע שמי שאין סופך שתראני עוד לעולם (מד"ר במד' י).  מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתבתה והלא בין היום ובין מחר סופו ליתן לה כתבתה (מכות א א).  ואל תאמר דבר שאי אפשר (נ"א שאפשר) לשמוע שסופו להשמע (אבו' ב ד).  כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני (רבי יוחנן, שם ד ט).  אי אפשר לעמוד על התפל סופו לדון אחריך (רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא, תוספת' סוט' ו ח).  וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה (רבן גמליאל, אבו' ב ב).  כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים (ר' יוחנן הסנדלר, שם ד יא).  כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים (שם ה יז).  האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק שכל אשה היוצאת לשוק סופה להיכשל (מד"ר בראש' ח, הוצ' תיאוד').  אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם טמאה סופה למות  וצבתה בטנה ונפלה ירכה (רבי, שם במד' ט).  אם המשביע משביע לשקר סופה לצאת עליו (פסיק' רבתי, י' הדברות תנינותא).  כיצד מאימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאימין עליהם וכו' או שמא שאין אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה (סנה' ד ה).  נשים בכלל הנזק אף על פי שלא דיבר הכת' אלא באיש סופינו לרבות את האשה הניזק והמזיק בתשלומין לשלם חצי נזק (תוספת' ב"ק א ג).  או כי ימות האיש האחרון אם סופינו לרבות אלמנה מה ת"ל גרושה (ספרי דבר' רע).  ועתה שבו נא בזה גם אתם מהו גם אתם שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים (מד"ר במד' כ).  וישאו בני ישראל את עיניהם כיון שהכו ישראל האיקטורן יודעין שסופן לרדוף אחריהם (מכי' בשלח ב). — ובסהמ"א: אפי' אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לרנן אחריך השיבהו רוה"ק עתה תראה היקרך דברי אם לא (ערוך, ערך ארבע).  אם ענה תענה אותו לשון גזום כלומר סופך ליטול את שלך למה כי אם צעק יצעק אלי וגו' (רש"י, שמות כ כב). סופכם   לקים דבר מלכות ולא לעבור על דעתם  (חסדו, יוצ' ז פסח).  אפי' אתה מכנס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לדון אחריך ( ריטב"א, פי' על ר"ה א כו. ). — אין סוף, עי' °אין-סוף.