*, ש"ז, מ"ר סַתָּתִּים, סתתין, — מי שחֹצב ומסתת את האבנים, Steinmetz; tailleur de pierres; stonecutter: ישיבת הסתת טמאה מדרס (כלים כב ח). יד מקבת של סתתין ששה (שם כט ז). אמרו עליו על פנחס איש חבתא שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו עליו גזברין ואמרכלין ומצאוהו כשהוא חוצב ומלאו עליו את המחצב דנרי זהב אמ' ר' חנניא כן גמליאל לא הסתת1 היה והלא חתנינו היה אלא מצאוהו כשהוא חורש (תוספת' יוה"כ א ו). מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כ"ג ויצאו אחיו הכהנים וראוהו חוצב באבנים (מד"ר ויקר' כו). כל כלי הסתת 2 טמאין והערעין3 עמהן (תוספת' כלים ב"מ ד ו). לסתת שהיה מסתת בהרים (ר"ש בן אלעזר, אדר"נ ו). נוטל מעות משולחני ונותן לחוצבין4 ולסתתין עד שלא תינתן האבן על גבי הדימוס (ירוש' שקל' ד א). החצב שמסר לסתת הסתת חייב הסתת שמסר לחמר החמר חייב (ב"מ קיח:). ומה סופו של ארז זה באין עליו סתתין ומסתתין בו ומסככין בו בתים (כלה רבת' ז).