פ"ע, עָגְמָה, — עָגְמָה נפשו לפלוני, היה בצער ובדאגה לפלוני, traurig sein; être triste; to be sorrowful: אם לא בכיתי לקשה יום עָגְמָה נפשי לאביון (איוב ל כה). — ובפדר"א: פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לא' מגדולי סדום ראתה עני אח' מדוקדק ברחוב העיר ועגמה נפשה עליו (פדר"א כה). — ואמר המליץ: והסיר את סבלו לעמו גם חבלו ונפשו עגמה לו ורחמיו נכמרים (תלמידי מנחם, לגבור בתעודה). עגמתי בלחצי ומחצי פרוך ביד קורצי ופורצי (רשב"ג, ארוממך, רשות לעבודה, מחז' ספרד'). ומקלל אב ואם נפש לעגמה כצרור אבן במרגמה  (ר' אליה הזקן, אזהר', קובץ מעשי ידי גאונ' קדמ' ב, 62). עורה כבודי מה לך נרדמת כי שחרך עלה ומה עגמת (יוס' בן יהודה, כ"י Jews' Coll, לונדון). אמת שוא צפו רגשת עוגמיך דואבי עלומיך תהו קוו (ששון, הקדמ' נכד המחבר תורת אמת, שו"ת). הלא כבר עגמה נפשי עליך לאמר מי יודע העודני חי (שד"ל, אגר' עח). 

— נִפע', °נֶעֱגַם, — כמו קל: נעגם (הכהן) בבכי כי הורשע כפתי והם יבכו פן צדיק ירשיעו (ר' יוסי בן יוסי, אזכיר גבורות, סדר עבודה) גזלו דמעיו כי לכן צרכו נעגמו גם הם ופרשו ובכו (Elbogen. Stud. 175).

— הִפע' °הֶעֱגִים, — עשה שיהיה עגום, העציב: מקרעין לקטן מפני אגמת נפש כדי להעגים נפשות הגדולים ולא מפני שהוא אבל (ערוך ערך אגמא). — ואמר הפיטן: אין כמוך באלמים דומם ושותק למעגימים צרינו רבים קמים (אין כמוך, יוצ' שבת א אחה"פ). ולפכך נהגו רבותינו החכמים שהיו קוראין ביום הכפורים סליחות מעגימות הלבבות ומאנחות הנפשות כדי שיכבשו יצר הרע בקריאתם (ר' ברכיה הנקדן, ספ' החיבור וספ' המצרף XXXVIII, גאלאנץ 37). 

— פִע' °עִגֵּם,— כמו הפע': ובבית האסורים שמו ושמה עיגמו ואחר יהודי עמו (יוחס' של אחימעץ, ב, ניבויאר 121).