עֹלָל ש"ז, מ"ר עוֹלָלִים, כנ' עוֹלָלַיִךְ, עֹלָלֶיהָ, —  כמו עוּל, ילד קטן, גדול מיונק: ואת חמת יי' מלאתי נלאיתי הכיל שפך על עוֹלָל בחוץ ועל סוד בחורים יחדו (ירמ' ו יא). כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עוֹלָל מחוץ בחורים מרחבות (שם ט כ). אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוֹלָלִים ויונקי שדים (יוא' ב יו). נשי עמי תגרשון מבית תענגיה מעל עֹלָלֶיהָ1 תקחו הדרי לעולם (מיכ' ב ט). גם עֹלָלֶיהָ ירטשו בראש כל חוצות (נחו' ג י). בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו אשרי שיאחז ונפץ את עֹלָלַיִךְ אל הסלע (תהל' קלז ח-ט). עוֹלָלֶיהָ הלכו שבי לפני צר (איכ' א ה). שאי אליו כפיך על נפש עוֹלָלַיִךְ העטופים ברעב בראש כל חוצות (שם ב יט). דבק לשון יונק אל חכו עוֹלָלִים שאלו לחם פרש אין להם (שם ד ד). ואמר המשורר: אחפף על ילדי תענוגיך ושאי בחיקך את עולליך (ר"י הלוי, יפה מה טבו אהליך).