עוּשׁ

פ"ע, עוּשׁוּ, — כמו עוּר(?): עוּשׁוּ1 ובאו כל הגוים מסביב ונקבצו שמה הנחת יי' גבוריך (יוא' ד יא). ואמר המשורר: בואו לגן עדן מתים וגעו בעץ דעת ועץ חיים ואל תשתעו עושו ובואו תמצאו דעתו מקור חיים ובלעדיו כדוב תפגעו (ראב"ע, גבהי שחקים). קרבו רומי קשת משמאילים מימינים עושו ובואו כל נושאי המגנים (עמנו', מחב' א). עושו זריזים ובו בתי זמירות בנו כי המקרה יהיה מך בעצלתים (עמנו' פרנסיס, מתק שפתים, מבוא 16).

— הִפע', °הֵעישׁ, קִבץ ואסף: גיא החסיף... גורניה באסיף להעיש ולהאסיף... וגם לו בכסיף עד פה תבוא ולא תוסיף (Elbogen, Stud. 176).



1 [ת"י והשבע והפש' תרגמו: הֵאָסְפוּ, כנראה לפי הענין; וע"פ זה מפרש רש"י: מן עשת ברזל המכונס יחד, ע"כ. וראב"ע ורד"ק מן עָשׁ, עַיִשׁ, קבוץ של כוכבים. ואמר ר"א מכלגנצי, וז"ל: היו נוקבים ומבקעים לבא כעש שאוכל ונוקב ויוצא, ע"כ; וכל זה רחוק. ומנחם אמר כמו חושו מהרו. וכן יש מהחדשים מגיהים חושו ואחרים עורו, כמו העירו (יוא' ד ט), יעורו (שם יב).]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים