* 1, ש"נ, מ"ר  עֳלָשִׁים2, עולשין, — מין ממיני הירקות, Endivie; endive: חזרת וחזרת גלים עולשין ועולשי שדה וכו אינם כלאים זה בזה (כלא' א ב). כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית וכו ואיזה זה עלה הלוף וכו' העולשין והכרישין וכו' (שביע' ז א). ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובעולשין ובתמכא וכו' (פסח' ב ו). עולשין שלקטן לבהמה ואחר כך חשב עליהן לאדם אין צריכין הכשר (תוספת' עוקצ' ג ב). ר' בעה מישרי שמיטתא סלק ר' פינחס בן יאיר לגביה א"ל מה עיבורייא עבידין א"ל עולשין יפות (ירוש' תענ' ג א). התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי (שבת קג.). עולשין שזרען מתחילה לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות מחשבה (נדה נ.). — ובסהמ"א: הנדבא הוא הנקרא בלשון הקדש עולשין וביונית אדיביא וכן בלעז אינדיבייא (מפתח הרפואה). ואם ירגיש בעפעף החיכוך ירחצם במים קרים או ישים עליהם תחבושת משמן בנפסג' עם מיץ עולשין (ר"מ אלדבי, ש"א ד מט:).— ואמר הפיטן: פנה לחזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור למנעמיך (ר' זרחיה הלוי, אזהר' לפסח, הגדה מצֻירה ומנֻקדה, כ"י בריט' מוז').