°, ת"ז, נק' עֲפוּצָה, מ"ר עֲפוּצִים, —  א) שעבדו אותו ע"י עפצים, עָפִיץ: אם ניכר הגויל שהוא עפוץ תופר ואפילו קרע הבא בתוך שלש (רמב"ם, ס"ת ט יה). —  ב) שטעמו כטעם עֶפֶץ, מר וחריף, עפיץ, herbe, bitterlich sauer; âpre, âcre; sharp, sour: כאכילת עפר ופחמים והדברים העפוצים והחמוצים מאד (ר"ש א"ת, שמנה פרקים לרמב"ם, ג). שגאלינוס סובר כי הטעם העפוץ והקובץ אמנם יתילדו מעצם ארצי קרוש (פי' אבן רשד על חרוזי אבן סינא). ויש מן הלבנה ג"כ עפוצה וענינה הענין הזה כי לפעמים תהיה עפיצותה לערוך המרה השחורה העפוצה וכו' (קאנון אבן סינא א א, במהות הלחה). שאי אפשר שיהיו אלו הטעמים המתוק והמר והחריף אלא לעצם חם ולא הקובץ והחמוץ והעפוץ אלא מעצם קר (שם ב א ג). והעפוץ והקובץ קרובים בטעם אך הקובץ אמנם מקבץ חיצוניות הלשון והעפוץ מקבץ ומנחיר מבית ומחוץ (שם). שמה שהוגבל אצל חכמי הרפואה חם או קר במעלה ראשונה או שניה או חד או עפוץ או דשן או תפל וכו' (ר"י פרווינצאלי, שו"ת בדבר למוד החכמות, ספ' ד"ח, סד). ושאר כל האילן משיוציאו פרי מברכי' עליו בור' פרי העץ ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק (שו"ע או"ח, ברכת הפירות רב ב).