ש"ז, מ"ר עֲרִירִים, — אדם שאין לו ילדים, kinderlos; sans enfant; childless: ויאמר אברם אדני יי' מה תתן לי ואנכי הולך עֲרִירִי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר (בראש' יה ב). חטאם ישאו עֲרִירִים ימתו וכו' עֲרִירִים יהיו (ויקר' כ כ-כא). — ובמליצה, למלך שזרעו לא ישב על כסאו: כה אמר יי' כתבו את האיש הזה עֲרִירִי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה (ירמ' כב ל). — ואמר בן סירא: כי טוב אחד מאלף ומות ערירי מאחרית זדון (ב"ס גני' יו ג). —  ובתו"מ: לצורך יצאת לידון בערירי (ירוש' סנה' ז ה). יש לו בנים קוברן אין לו בנים הולך ערירי (יבמ' נה.). ותאמר שרי אל אברם חמסי וכו' אילו אמרת ואנו הולכים ערירים כמה דיהב לך כן יהב לי וכו' (מד"ר בראש' מה). — ואמר המשורר: קדם תפלה מי יחבש שברי רצוץ אנכי הולך ערירי שם לא אשאיר יגה בו אורי (רמב"ע, אזרח רענן). צרי ניבם מחיה לב נדיבים ויומתו הנבלים בו ערירים (ר"מ הקראי, לקו"ק, 3). — והתערב בהם והיה מדיני ואין קיום לאישים הערירים (בתי הנפש והלחשים, כ"י פריס). — ובהשאלה: ואתגבר בשירתי ואחבוש פני שונאי לעולם בטמונים אשר המה ערירי לב ורעיון ואינם שומעים כי מאנים (רשב"ג, עטה הוד). ונודע שמו אלחרירי וכל אבי מליצות זולתו הולך ערירי (ר"י חריזי, תחכמונ', הקד'). — ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק (רד"ק, המכלול, הקד').