קל לא נמצא במקרא.

— הָפע', בינ' מֻצְהָב, — מגֻון בגון הַצָּהֹב, נֹטֶה לצָהֹב: וכלי נחשת מֻצְהָב טובה (עזר' ח כז). — ובסהמ"א: תלמוד לומר בגדיו בגדים ומה תלמוד לומר אחרים פחותין מהן, כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב ואין דמיהם יקרים וכו' (רש"י, יומא כג:). כחמרא במזגא, כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית ואף על פי שהזכוכית עבה כך היה הפשתן מוצהב ונראה בשרו מתוכה (הוא, שם לה:). וכל אחד מהם ממהר ואתו כלי מצהב המשקה בידו כוס זהב (ר"י חריזי, תחכ' ג, 37). מה נחמד עט סופר ירקרק ומצהב (הוא, שם לב, 261). — ואמר הפיטן: זיהר קחת תרומה נטות לו אהל שאנן, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות פז ומוצהב ירונן (רסע"ג, אנכי אש אוכלה, אזהרות, קובץ מע"י גאו', 39). וחנני חן מצהב, בנצול צול רהב, ובכיר הצביר יהב, תורי זהב (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח). ואלי קרבתיך באהב, קול השמעתיך מלהב, ותעדי עדי מצהב, תורי זהב (שמעון בר יצחק, אהוביך, יול' שנת חוה"מ פסח). זהרינו אז יוזהר ויוצהב כמחז מבריק ומצולהב (ר' שמואל יזכה, זולת וישב, שריד' מהגני', מ"צ ווייס, 81).

— קל, *צָהַב, — צַהבו פני פלוני, אורו משמחה: צהבו פניו של רבי (חול' ז:). צהבו פניו של יוסף הבבלי (מנח' יח.). יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, אמר לפניו יהודה בר נחמיה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט, שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה, אמר לו ר' עקיבא, יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים (שם סח:). — ובסהמ"א: אלגביש, אבני ברד, ולפי שצוהבות כאבן כביש שהיא אבן טובה לבנה קוראת אלגביש (ר"א בלגנצי, יחזק' יג יא). כאדם השמח ובשמחתו מגלה פנימיות לבו כי יצהבו בו פניו (ר"מ אלשיך, משלי ח). — ואמר הפיטן: יתן הוד לשרי אלפים ומאות בהתהלכי בישימון דוהב, ושתי סנהדריות בארץ הדר שופטים ושוטרים צוהב (רסע"ג, אנכי אש אוכלה, אזהרות, קובץ מע"י גאו' ב, 42).

— הִפע', *הצְהִיב, עשה צהב ומזהיר, שִׂמַּח, ואמר בן סירא: שמץ מחלה יצהיב רופא (ב"ס גני' י י). — ובסהמ"א: לטש כל חרש נחשת, מצהיב ובערבי ציקל (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, לטש). להצהיבו (את השער) ימשחנו בחלב תרנגול שנלוש עמו עפר דלעת (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד א). — וכמו קל: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער נקנור מפני שנעשה בהן נס ויש גם אומרים מפני שנחשתן מצהיב (מדות ב ג). מאימתי תורים כשרים משיזהיבו ומאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו (ספרא ויס, ויקר' פרק ה). בני יונה משעילעלו או עד שיצהיבו תורין משיפריחו אפילו זקנים (תוספת' חול' א טו). — ובסהמ"א: שדומה לפז, מצהיב כמרגלית (רש"י, יומא מה.). איכה יועם, איכה יוחשך יופיין ותוארן של ציון שהיה קלסתר פניהם מצהיב כזהב (ר"י קרא, פירוש איכה, בס' ד' חכמים, כא).

— פִע', °צִהֵב, — כמו הִפע': והגיהוץ הוא שהבגדים של צמר שפין ומחליקין אותם באבן של שיש או של זכוכית וגם הישנים מכבסים אותם במכבש ומצהבי' אותם וחוזרים כחדשים (תשו' הריב"ש סז).

— הִתפ', °הִצְטַהֵב, נִצְטַהֵב, — כמו קל: ובו שער צהוב, מקום שער קשה ממקום בשר חלק ומשנצטהב בידוע שהבשר מת ונחלש (חזקיני עה"ת, ויקר' יג ל).