1, ת"ז, — גון, בפרט של השערות, בין אָדֹם וירֹק, קרוב לגון החֶלְמוֹן כשהוא נֹטה לאדמימות,  rotgelb; roux; blond: ובו שער צָהֹב דק (ויקר' יג ל). לא יבקר הכהן לשער הַצָּהֹב (שם שם לו). ןבתו"מ: שהיה בו שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה ואחת צהובה ואחת לבנה (ספרא ויס, תזריע פרק ח). מת מתוך השחוק סימן יפה לו וכו' פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים סימן יפה לו (כתוב' קג:). ר' יהודה היה יתיב קמיה דר' טרפון א"ל ר"ט היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין (נדר' מט:). — ובסהמ"א: מתהלל הוא ביפיה של כלה שאין צריכה לכחול עיניה כי יפות הן וכו' ואין צריכה לטוח את פניה ולחפות אותן בתמרוקין כי צהובין הן (תשו' הגאו' הרכבי שנו, 180). אי כמלוי ברבית כו', שהן מרויחין ביותר ופניהן צהובין ויפין (רש"י, נדר' מט:). משישפם בעור הדג, שמשפשף העצים של מטה הארוכות והקצרות בעור הדג כדי לעשותן צהובין וחלקים (הוא, שם נו:). שהחפץ והמרוצה במעשה אחר יביט אליו בפנים צהובות ומאירות (ר"י אנטולי, מלמד התלמידים, נצבים, קפ:). ואפי' אם יש לו כמה עבדים ושפחות יעשה הוא עצמו מצותם (של אביו ואמו) בלב טוב ובנפש חפצה וירא' להם פנים צהובים וישמח בשירותם הרבה (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ז).