* 1, פ"ע, — צָהַב אדם עם פלוני, כנגד פלוני, צעק והתקוטט עם פלוני, חרפו ועלבו: anschreien, beleidigen; crier contre, offendre; to shout at, insult: משל לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד בלייוסטוס בשוק אמרו לו השומעים שוטה שבעולם כנגד בלאייוסטוס אתה עומד וצוהב מה אם רצה להכותך ולקרוע את כסותך ולחבשך בבית האסורים אתה יכול לו וכו' (ספרי דבר' שט).  משל לאחד שהיה עומד וצוהב כנגד אביו אמר' לו שוטה שבעולם כנגד מי אתה עומד וצוהב, כנגד אביך וכו' (שם שם). וכן איש שהיה צוהב עם חבירו היה אהרן הולך אצלו ואומר לו בני למה צהבת את ריעך עכשיו בא אצלי בוכה ומתחרט ואומר אוי לי שצהבתי עם חבירי וכו' (אדר"נ שכטר, נסחה ב, פרק כד). —  ובינ' פָעוּ', היה צָהוּב עם פלו' או לפלו', היה נעלב, היה בכעס, בקטטה עם פלוני: משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה וכו' (ר' יהושע, סנה' קה:). משל למה הדבר דומה לשני לגיונות שהיו נלחמין זה עם זה, לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך ועשה המלך שלום ביניהן ועשו שליחות המלך ביחד, כך אש וברד צהובין זה לזה, כיון שהגיע זמן מלחמתה של מצרים עשה הקב"ה שלום ביניהם וכו' (מד"ר שמות יב).

— הִפע', *הִצְהִיב, — הצהיב על המת, צעק עליו בצער: היוצא במטה רבים מצהיבין2 עליו, אינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין2 עליו  (ר' שמעון בן אלעזר, מו"ק כד:). —  והצהיב את פלו', עלב אותו, בִּיְּשׁוֹ: שמעה אשתו ממנו יצאה לשוק ופגעה באשת חבירו אמרה לה כך וכך היה בעליך עושה, כך וכך מצהיבו, כך וכך מביישו (אדר"נ שכטר נסחה ב, פרק טו).